| סיפור בהמשכים בכל יום יסופר פרק אחד פרק א' - מסע הדגיגונים לאוקיאנוס השקט יום אחד קרא אבא-דג לבנו דגיגון ואמר לו: "אני יוצא אל האוקיאנוס השקט. האם אתה רוצה להצטרף אלי?” "כן, כן אני רוצה!” ענה דגיגון בשמחה. "אבא, האם גם החברים שלי יכולים להצטרף?” “בוודאי,” ענה אבא דג, “אבל בתנאי שכל דגיגון יקבל רשות מההורים שלו". דגיגון אץ שחה אל חבריו בלהקה ואמר: “אני יוצא עם אבא שלי לאוקינוס השקט, בקשתי מאבא שלי שתצטרפו אלינו, אך אתם חייבים לקבל רשות מההורים שלכם.” הדגיגונים שמעו את ההצעה והתחילו ממש להתרגש. “היכן ניפגש? היכן תחכו לנו?” שאלו. "בבריכה שליד הבית שלנו", ענה דגיגון. שחו הדגיגונים כל אחד אל ביתו לבקש את רשות הוריו, וכעבור זמן קצר הגיעו לנקודת המפגש, כל נושא מתחת לסנפיר מכתב אישור מההורים. לפני צאתם לדרך, כינס אבא-דג אל כל הדגיגונים, פתח ואמר: “אנו יוצאים עכשיו לדרך שאינה מוכרת לכם. נפגוש מיני דגים שמעולם לא ראיתם כמותם ויצורים ימיים מוזרים. בים אורבות סכנות לדגיגונים. אני אחראי עליכם. לכן אני מבקש שלאורך כל המשחה תיצמדו אלי ותשמרו אתי על קשר עין.” שמחים וטובי לב יצאו הדגיגונים לדרך. עברה חצי שעה ואמר אבא דג: “הגענו לאוקיאנוס השקט. אני בטוח שמצפות לנו הפתעות לרוב.” כולם צהלו ומחאו סנפיריים. הדגיגונים המשיכו לשחות, נהנים מהים הרגוע שצבע מימיו כצבע הטורקיז. שקט שרר סביב. מדי פעם חלף לידם דג צבעוני מרהיב או להקת דגים, פה ראו כוכב ים שחור ושם אדום, ואלמוגים, ויצורים שאף את שמותיהם לא הכירו. המשיכו לשחות. לפתע שמע אבא-דג צעקות מוזרות מכל הכיוונים: "סַכַּסַכַּסַכַּה, אִמָלוּ, סַפְלֶצֶת, צִילוּלוּ, סַכֲּ'לֶה.” אבא דג לא הבין מה קורה. הוא קרא לבנו, דגיגון, ושאל: “מדוע אתם צועדים? ומה אתם צועקים? אני לא מבין אף הגה.” דגיגון, רועד כולו אמר: "הצילו! סכנה! אמא'לה! מפלצת!” “איזו מפלצת, איפה יש מפלצת?” “ש...ש...ש...שם!” אמר דגיגון ובסנפירים רועדים הצביע לכוון המפלצת. “אני לא רואה שם שום מפלצת. אני רואה רק דגים.” אמר אבא-דג וניסה להרגיע. “לא, לא דגים, יצור ענק, שם, מפלצת,” ייבב דגיגון. “אתה מתכוון לאבו-נפחא?” שאל אבא בתמיהה, "הוא חבר טוב שלי. בואו, שחו אחרי, אני אכיר לכם אותו.” הדגיגונים שחו באיטיות, נצמדים לאבא דג, חלקם עדיין רועדים מפחד. “ שלום לך אבו-נפחא ידידי, הבאתי לכאן את בני דגיגון ואת חבריו כדי שיכירו אותך, אך הם נבהלו מגודל גופך. הם חשבו שאתה מפלצת..” אמר אבא דג, קצת משועשע. “היי דגיגונים, אני לא מפלצת. אני דג ידידותי וחביב. למעשה גם הגוף שלי בדרך כלל לא כל כך גדול. ניפחתי את גופי כי חשתי בסכנה. אני עושה זאת כל פעם שאני חושש שאורבת לי סכנה. אתם צריכים להבין אותי: ראיתי להקה גדולה שאיני מכיר וחשבתי שאתם אוייבים, לכן ניפחתי את גופי, כדי להפחיד אתכם. מה, נראה לכם מוזר שאני הגדול פוחד מכם הקטנים? כדאי לכם לדעת שבהרבה מקרים יצורים קטנים רבים יכולים לנצח יצור גדול אחד. אבל די, אל תחששו, אין לכם סיבה לפחוד ממני. האם שמתם לב שעכשו אני כבר לא כל כך גדול ואני כבר לא מפחיד? ברגע שראיתי את אבא-דג והבנתי שאתם ידידים, מיד החזרתי את גופי לגודלו הרגיל, ועכשו גודל גופי כגודל דג בינוני. נכון שאני נראה עכשו כמו דג רגיל? נכון שאתם כבר לא פוחדים ממני?” "נכון, עכשו אתה בכלל לא מפחיד. איזה מצחיק אתה! דג שמתנפח כמו בלון! כמה מצחיק!” הדגיגונים כבר לא פחדו מאבו-נפחא . הם בילו קצת יחדיו והם נפרדו ויצאו לדרך, להמשך המסע.
המשך יבוא... |