| לא יודע למה זה עובד ככה, אבל עובדה. מישהו, ועדיף אולי שזאת תהיה מישהי, יסביר (או תסביר) לי למה כשאומרים שבשעה מסויימת, נניח תשע לצורך העניין, יוצאים מהבית, אז דקה לפני השעה היעודה עומד לו האיש על יד הדלת, שערו (מה שנשאר מבלורית מפוארת) מסורק, חולצתו בתוך מכנסיו, נעליו מצוחצחות, המפתחות בידיו, בקבוק היין, לפעמים, ביד השנייה, והוא כולו מחוייך, ומוכן ומזומן לצאת לדרך. ואילו בגלקסיה מרוחקת מרחק של כמה מיליוני שנות אור, אבל ממש בדיוק באותה שעה, מתחילה זוגתו להרהר באפשרות שצריך עוד מעט לצאת מהבית, גם אם אמרה לפני שלוש דקות שהכול אצלה כבר ממש-ממש מוכן ליציאה. והיא, כשהאורלוגין משמיע תשעה צלצולים נוגים-משהו, מתחילה להחליף את החולצה הרביעית, ואת זוג הנעליים השלישי, ועל המיטה מתגבהת לה גבעת בגדים קטנה בגובה המוחרקה. אחרי שסיימה לבחור את בגדי היציאה, בתהליך קבלת החלטות שההכרזה על מלחמה גרעינית היא משחק ילדים לידו, היא מקדישה קצת זמן לשיפור האיפור, מעבירה על שערה את המברשת לכמה הברשות מהירות, כדי לסדר את התסרוקת (שבבוקר עברה טיפול אצל הספרית), מורחת קצת לק, מתלבטת בין שלושה סוגי בושם שונים ובסוף בוחרת את החמישי, מבצעת החלפת תכשיטים מהירה מאד, ואז היא מחליפה עוד פעם את החולצה, עוברת במהירות דרך הסלון ומסדרת את העיתונים על השולחן (כדי שהגנבים לא יתקשו למצוא את המוסף?), מעלה כלים מהמדיח לארון, הולכת לבדוק אם יש אימייל חדש, וכעשרים דקות אחרי הזמן המיועד, היא כבר מוגדרת כ- "מוכנה-מוכנה" והיא יורדת למטה, לרחבת החנייה. הוא כבר הוציא את הרכב מן החנייה, אחרי שכבר עשה ניקוי ראש למנוע והצלבת צמיגים, והרי הם מוכנים לנסוע. והם באמת יכולים לצאת לדרך, בתנאי שהוא יעצור על יד הפיצוציה, כי נגמרו לה הסיגריות, ומאה מטר מאוחר יותר היא גם נזכרת שצריך לעצור על יד הבנק כדי למשוך כסף. כשמגיעים לרמזור היא בדיוק מגלה שהיא שכחה את הארנק, וחייבים לחזור, אבל ממש חייבים, הביתה. בסוף, כשכבר מגיעים לזירת ההתרחשות, הגבר כבר מחשב את קיצו לאחור, לחץ הדם שלו נושק ל- 200 על 110, ואילו היא פוסעת פנימה, באיחור אופנתי וחינני, כשהיא מפזרת חיוכים זוהרים לכל עבר. ואחרי זה מתפלאים שתוחלת החיים הגברית במדינת ישראל קצרה מזו הנשית בשבע שנים, על פי הנתונים האחרונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שמישהו יסביר לי את זה. נראה אותו/ה! בבקשה!!! |