היא היתה זקוקה לכל כוח ההתנגדות שלה כדי להרגיע את הרעד שהעביר בה מבט עיניו הכחולות. ומייד ממעמקים זחל ועלה ייאוש והתחיל לתסוס בלחישה נחשית: "אין סיכוי... אין ססססססיכוי!"

רשת חנויות אמריקנית. מחלקת החשמל. היא בוחנת נברשת גדולה, הוא עומד מולה ובוחן את אותה נברשת. ומייד הם הופכים משני זרים לקצוות של פלוס ומינוס שזורם ביניהם מרחב דיבור פרטי. הם מדברים על אור. המילים מרחפות במעגלים ויוצרות אדוות קלות שמתפוגגות לחיוורון בשוליים. מהאור לאמת, מהאמת לאומץ, מהאומץ לתהום. הפחד מרעיד את הסרעפת. נוקש בו בציפורנו מקצב עצבני על תוף מתוח. לראות את המציאות נכוחה. להרגיע. למה היא לא מרגישה ראויה לו? קיבעונות ישנים. ושוב הם מדברים על האור. ומהאור לאמת, ומהאמת לשקר, ומהשקר לכאב הבגידה, ופתאום הוא קפץ לבדו פנימה, והיא עמדה על שפת התהום ואימצה את עיניה לבדוק לאן הוא נעלם. והנה הוא שוב מופיע, מנער את בגדיו מעפר, מחייך וממיס אותה בעיניו הכחולות. הוא מראה לה מנסרת בדולח בצורת חרוט מחודד. מספר על שבירה של קרני אור, על אשליה אופטית של צבע, על חוש הראייה של חרקים. ומהאור לאמת, היא נזכרת לשים לב למוטיבים חוזרים, לסמן את התחנות שבדרך. מהאמת לקשר. מקשר לדיבור על קשר. אין לה קשר. היא נמנעת מאכזבות. הוא אומר שאתמול, אחרי זמן, מי יודע כמה זמן, הוא פגש אישה בשם נורית והתאהב בה. זה היה כנראה כתוב בשמיים. אין מה להתייאש. הוא אומר לה, ובקסם חיוכו הכחול מושיט יד ולופת את ליבה. לכל אחד כתוב שמו של בן הזוג הקוסמי שלו. רונית מנידה את ראשה בהסכמה מהורהרת, וחושבת על התהום והחושך המפתה. הבנה חדשה נובעת בינה לבינה: ייתכן שתופענה לעיתים שגיאות כתיב קוסמיות. וטעויות של סטייה בתזמון.