על פי אלו קריטריונים קובעים את השליטה באנגלית?
לא פעם אני נתקל במכר או חבר היוצא בהכרזה גאה: "יש לי בגרות מלאה באנגלית, 5 יחידות וציון 100.
האנגלית שלי מצויינת"
האם הציון במבחן הבגרות שניגשנו אליו לפני כמה עידנים מספיק כדי לקבוע את רמת האנגלית שלנו?
התשובה, הברורה מאליו, היא לא.

רמת השליטה באנגלית, או בכל שפה, שניה נקבעת על פי שליטה בארבע יכולות שונות:
הבנת הנשמע, הבנת הנקרא, יכולת כתיבה ורמת שיח בעל פה.

מאז ומעולם בחינת הבגרות באנגלית בארץ התמקדה בדבר אחד בלבד: הדקדוק.
נכון שכולנו מפחדים מהדיקדוק? כולנו שונאים אותו? כולנו מתמקדים בספר הדקדוק כאילו היה התנ"ך של שפת האנגלית? והשאלה המתבקשת היא למה?
הוא אפילו לא אחד מהקריטריונים לקביעת רמת השפה.

הדקדוק אמנם הוא חלק אינטגרלי בכל שפה. דרושה בו הבנה כדי לבנות משפטים, להבין הקשרים ולתקשר בצורה נכונה. אבל, האם הדקדוק מקנה לנו ביטחון בדיבור השפה? האם הוא מקנה לנו אוצר מילים רחב יותר?
האם בסופו של יום נוכל לתקשר בשפה האנגלית טוב יותר?
התשובה, גם כאן, היא לא.

אז כיצד ייתכן שמערכת החינוך משקיעה מאמצים כה רבים בשינון ותרגול נושא הדקדוק, וביודעין מזניחה היבטים אחרים כמו תרגול הדיבור בשפה, הבנייה נכונה של אוצר מילים או תרגול בכתיבה?
אז חכמים ומתחכמים במערכת יאמרו וודאי שכל היבט בשפה האנגלית מקבל יחס נאות ומספק. הרי יש בחינה בע"פ כמובן, והכתבות ללימוד אוצר המילים בבית הספר היסודי, יש קטעי קריאה ברמה גבוהה, ואפילו מבחן להבנת הנשמע.

ועכשיו, אזרחים יקרים, בוגרי מערכת החינוך בישראל. אמרו לי אתם. האם בחינה בע"פ שאורכה 10 דקות, קטע שמיעה שאורכו 5 דקות והכתבות מספיקות לנו? אבוי, לא!

כיצד יושבים תלמידים בבתי הספר שעות על גבי שעות, ומבזבזים תשעים אחוז מזמן לימודם באנגלית בשינון ותרגול "מלא את החסר". כן כן, הקוים הריקים האלה שצריך למלא במילה חסרה. קווי הפלא שמלמדים אותנו את השפה.
אחח. אם זה רק היה קל כ"כ. למלא קו ולדעת שפה.

נרכשת שנגרמת בעיקר בעקבות השיטה של הכתבות משעממות וחסרות יעילות. לומדים איך לאיית מילה, נבחנים בהכתבה ושוכחים 5 דקות לאחר מכן לא רק את האיות, גם את המילה עצמה.

אך המחדל אינו נגמר בחינוך העל יסודי.

קריאה, קווי הפלא הידועים, ועוד מיני הפתעות לא מוצלחות. חלילה לא תיבחן יכולת הדיבור.

הנה רעיון למחשבה. כל שעת שיעור אנגלית, בבית הספר התיכון תחולק לכמה חלקים. כן, נקדיש זמן להבנת הדקדוק. נשמע קטע האזנה וננסה להבינו, נקרא מאמר באנגלית ונענה על שאלות המורה לגביו, ובסוף כל שיעור נקנח בשיחה או דיון בנושא מסויים שיתרחש כולו- באנגלית.