אחרי שישה ימים משכרי חושים, בטוש, אחד הכפרים בעמק פרווטי

שהנוף ממנו מהמם.

אין ממש מילים לתאר את מה שנגלה לי

בוקר אחר בוקר

יום אחר יום

רכס מושלג מדרום,

מעל יערות

רכס מושלג ממזרח

עם מפל הזורם בגיא.

הזריחות המטורפות והשקיעות

אין מילים בקיצור.

החלטתי בלב דואב כמעט להמשיך בטיול

והיעד הבא נראה לי מנלי.

הצטרף אלי בחור גרמני צעיר בשם יאן וירדנו מטוש לכיוון קסול,

על מנת לקחת תחבורה לעבר מנלי, הממוקמת בעמק קולו.

בקסול,

אחרי הגילוח אצל הגלב ההודי פגשנו בחור ישראלי,

ששם פעמיו, כמונו, למנלי.

שם הבחור היה נוגה?!

שאלתי אותו אם זה כינוי

או שמא קיבל שם זה בלידתו. הבחור לא התבלבל וענה שזה השם אותו נתנו לו הוריו.

אז אני יכול להגיד משפט די נדיר : הכרתי בחור בשם נוגה.

עלינו שלושתינו לאוטובוס מקומי לנסיעה של כ5 שעות מפרווטי לקולו,

למנלי.

אחרי הפסקה של כחצי שעה בעיר קולו

החל האוטובוס לטפס לכיוון מנלי.

לא חלפו להן מספר דקות ובמוחי עלה הרעיון המטורף למחצה, לנסוע על גג האוטובוס.

תחנה אחר כך עלינו אחר כבוד שלושתינו, לגג.

יקיריי,

מי שלא עבר את זה,

לא עבר נסיעה ההופכת אותך להיות אחד, עם הטבע.

כנוסע על דו-גלגל אני מכיר את הסצינה של להיות חלק מהנוף,

אבל לא בעוצמה כזו.

הנהגים נוהגים כמו משוגעים בעליות מפותלות ומתקרבים לקצה, פעם אחר פעם.

יאן שלף מהתיק וויסקי ושתינו לחיים תוך שאנחנו צורחים מאושר.

לא ברור לי איך, אבל עלה בידינו לגלגל 2 ג'וינטים על הגג

ומצב הרוח הרקיע שחקים.

תארו לכם חוויה של 5 שעות ביום אחד

גם להכיר בחור בשם נוגה

וגם לעוף על הגג.

טוב,

כל זאת קרה עד שהחל גשם ונאלצנו לטוס לתוך הקופסה המתקראת אוטובוס

ולהוריד איתנו את התיקים.

היה מטורף

NO SUCH THINGS