אנחנו מלאים מאובמה ודודו טופז ואצלי עולות שלוש שאלות בהקשרים אלו:

1. בשנת 1995 שבר דודו טופז למבקר הטלוויזיה מאיר שניצר את משקפיו בכוונת מכוון. האירוע עבר בשקט יחסי. דן מרגלית לא נעמד מול כל מצלמה ותבע להעניש את העבריין האלים. לאברי גלעד לא היו אבחונים בקשר למצבו הנפשי של הפושע. וכן הלאה. ההיפך, הקריירה של המכה רק הלכה והרקיעה. למה? כי הוא הרביץ למבקר טלוויזיה ולא ליקירי התקשורת? איפה היו אז כולם? האין זו צביעות?

2. מנאומו של אובמה עולה כי הוא מצדיק את קיומה של מדינת שיראל על ידי השואה. ושוב קמים כל מיני הוגים ופרשנים ושואלים הכיצד? האין לנו זכות קיום כי זוהי נחלת אבותינו? הנה גם הוא נוסף על אויבינו. ואני עומד ותוהה כיצד מדינה שהפכה, במו ידיה, את אושוויץ לתכלית הקיום שלה, פתאם מתעוררת ותוקפת את מי שהולך בעקבותיה. רק דוגמה קטנה, כל מי שביקר בשנים האחרונות בחיל האוויר, ראה כי בכל מקום מתנוססת התמונה של מטס ה- F-15 מעל אושוויץ. לכל אנשי חיל האוויר נעשה ברור כי מדינת ישראל היא בראש ובראשונה תשובה לאושוויץ. הרעיון הציוני ההרצליאני כלל לא היה מוכר להם. אז עכשיו, כשאובמה מדבר כמו מפקדי חיל האוויר, אנחנו כועסים?

3. יש כאלו השמחים שסוף סוף האמריקנים מצילים אותנו מידי עצמנו. הם מכריחים אותנו לקבל את ההכרעות האסטרטגיות שאנחנו כה שמחים להתעלם מהן. ואילו אני, שלכאורה הייתי אמור לשמוח על כך, מקבל עוד חיזוק לסימן השאלה הגדול על יכולתו של העם היהודי לנהל מדינה. אם אנחנו צריכים את הגויים בשביל כך, אולי זה מיותר?