מיום שנתלשה אזנו של ואן גוך ממקומה נודדת שנתי. בין שנעשה הדבר על ידו עצמו כאות הוכחה לאהבתו הבלתי מתפשרת לעלמה צעירה אחת, כפי שהורגלנו לחשוב, ובין שנפל דבר בינו ובין ידידו הצייר פול גוגן, שהביא את האחרון להתקפת זעם שנסתיימה רק לאחר שהאוזן נותרה מיותמת על הקרקע, אין זה משנה. עצם העניין שמי שעסק מרבית חייו בנסיון למצוא איזה איזון עדין של העולם כפי שנגלה לעיניו, התהלך מאותו יום בו נתלשה אזנו בחוסר איזון שכזה, די בזאת כדי להדיר שינה מעיניי, כדי לגרום לי ללכת ברחובות כשכף ידי השמאלית מגוננת על אזני שלי ולפזם לעצמי חרש את השיר "לילה כוכבני כוכבני" של דון מקלין. ומכיוון שאני משוטט כך כבר שנים רבות, יש שאני מגיע למקומות. ומכיוון שמגיע למקומות - לעיתים עוצר להרף עין, ולעיתים מתעכב התעכבות של ממש. ומכיוון שמתעכב - לעיתים גוזל ממני הדבר שעה או שתיים ולעיתים משנה את מהלך ענייני לפרקי זמן ארוכים יותר, ובמקרים ספורים חיי אף אינם שבים יותר למסלולם כלל, אלא נקלעים לנתיב חדש לילך בו. אבל בחיי ואן גוך אנו דנים ולא בחיי שלי, על כן אנסה לשוב למסלול. בלילה אחד בקיץ של 1997. בחודש אוגוסט ליתר דיוק. בששה עשר באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ושבע ליתר דיוק מדוייק יותר. מתהלך הייתי על רחוב שתיים בין השדרה הראשונה לאווניו איי (שימו לב למעבר החלק מעברית לאנגלית תוך כדי תנועה איטית בין השדרות, לא מצאתי דרך פשוטה יותר לומר זאת). או שהיה זה כבר השבעה-עשר בחודש, שכן השעה היתה אחרי שתיים בלילה, ובעובדות, כפי שלמדתי במהלך השנים, יש לדייק. ובכן היה זה בשבעה-עשר בחודש, מוצאי שבת, לאחר שיצאנו, לורה היפה ואני, מאולם קולנוע ישן, מעין סינמטק, הממוקם בפינת השדרה השנייה ורחוב שתיים בבניין חום גדול וחסר חלונות שדומה יותר לתחנת כוח של חברת החשמל או למאוזוליאום ענקי מאשר לאולם קולנוע ושפעם ראיתי בו תשע שעות רצופות של נאומים של היטלר בגרמנית ללא תרגום והייתי הלא ניאו-נאצי היחיד באולם (שלא לומר יהודי של ממש), אבל את זה איש מבין הצופים האחרים לא יכול היה לדעת כמובן בשל ראשי המגולח חלק חלק, עורי הלבן וכתובת הקעקע החרותה על ידי השמאלית, ששכניי להקרנה טעו לראות בה סימן קוד לתא אנטי-ממסדי כזה או אחר ושהיתה בעצם מספר האסיר של פרימו לוי בכבודו ובעצמו מהשנים שלו באושוויץ. שוב סליחה. ואן גוך. שבעה-עשר באוגוסט 1997. ובכן יצאנו מאולם ההקרנה באותו לילה אחרי שראינו בו סרט נפלא של הבמאי הצרפתי מוריס פיאלה על אותו אמן מאוזן וחסר אוזן. הסרט נקרא פשוט "ואן גוך" (1991) והוא מתמקד בששים ושבעה הימים האחרונים בחייו של האמן. יש שם מעט מאוד דרמה ומעט מאוד ציור, אבל הרבה תנועת מצלמה ואור ומבטי עיניים. הכל שונה ממה שעשו וינסנט מינלי (אדפטציה לרומן "תאווה לחיים" של אירווינג סטון, 1956, קירק דאגלס הוא וינסנט), רוברט אלטמן ("וינסנט ותיאו", 1990, טים רות' בתפקיד) או אפילו אקירה קוראסאווה ("חלומות", 1990), שהשתמש בסקורסזה בכבודו ובעצמו בתור ואן גוך המשוטט בתוך הציור 'שדה חיטה עם עורבים' (1890). הסרט ארוך נורא. לא 'נורא' נורא, אבל נורא. יותר משעתיים וחצי. וככה מה שהתחיל מעט אחר חצות נגמר קרוב לשלוש, ולורה כבר נימנמה לקראת סוף הסרט, ככה שהשתרכנו לאיטנו לאורך הרחוב בדרכנו הביתה, כשהיא נשענת על כתפי הדלה ועיניה עצומות וגם אני מחזיק רק עין תורנית פקוחה כדי לשמור על כיוון כללי, ועיני השנייה מהרהרת בינתיים בצבעים ובריחות ובמרחק ובזמן. ובדרך אגב אני רואה שניים באים מולנו ממרחק, כפי שבאים מולך אנשים כשאתה הולך ברחוב, ואינני מתרשם אלא שהם בני עשרה בג'ינסים עצומים בגודלם וחולצות טריקו של טומי הילפיגר - שאמנם משתמש אך ורק בבלונדיניות ובלונדינים כדי לפאר את בגדיו אבל מוכר אותם אך ורק לכהי עור, ואת הפרדוקס הזה לא הצלחתי אף פעם להבין - ואני שט מעט שמאלה, כי מאז הסיפור של הטיטניק אני יודע היטב שהתנגשות חזיתית יכולה להסב נזק בלתי הפיך ולא משנה כמה התרברבת ביכולותיך קודם לכן, אבל אז, כשהם ממש סמוכים אלינו אני מספיק לקלוט תנועה מהירה, מאוד מהירה, של מה שנדמה לי להרף עין ככף יד הקמוצה לאגרוף, ועוד אני מספיק לראות נצנוץ כלשהו של טבעות זהב גדולות על אצבעות אותה כף יד קפוצה שנעה לעברי, ואז אני חש מכה איומה פוגעת בי, כמו שאמר דני סנדרסון - בול בפוני. אלא שפוני אין לי כבר שנים, וכך זהו מצחי החשוף שבולם את תנועת היד הקולוסאלית הזו, אם כי לא בהצלחה מלאה. ובעודי מועד לאחור, ולורה נזרקת ממני ונופלת לצד אחר כלשהו, אני חש את זרם הדם השוטף את מצחי ומציף את עיניי ואפי, ויורד משם ללחיי ואל פי והלאה לצוואר ואל החולצה הלבנה היפה שאני כל כך אוהב, ובעודי מושיט את היד אל המצח כדי ללחוץ שם על משהו ולעצור את הבזבוז הנורא הזה, אני לומד שהשניים המרביצים לא עשויים ידיים בלבד וכי גם רגליים להם - שתיים לכל אחד ליתר דיוק - אבל לשמחתי הם כמעט לא עושים בהן שימוש, אלא כאילו רק מנקים בי את נעליהם - ארבע בסך הכל, אם זכרוני איננו מטעני בשל הנסיבות. נקיון הנעליים נעשה אמנם אגב תנועה מהירה וחזקה של הרגל, אבל עדיין, אלו רק ארבע רגליים, ובעוד אני מפנים את תחושת המפגש בין רגליהם לפלג גופי העליון, שגם הוא די תחתון וסמוך אל המדרכה באותם רגעים, אני מביט לאחור ורואה אותם מרוחקים ממני מטרים אחדים ונותנים כף זה לזה במין ריקוד טקסי שאני מכיר ממגרשי הכדורסל בעיקר. ובתוך כל זה אני שומע את לורה במרחק מטר או שניים ממני שואלת מה קרה - כי הכל קרה כל כך מהר - ואני משיב לה שאינני יודע ממש אבל נדמה לי שמישהו בדיוק הרביץ לי זה עתה, ותוך כדי כך אני מביא את עצמי ואותה לכדי עמידה ומבקש ממנה שתיכנס לדֶלי שנמצא ממש מטרים אחדים מאיתנו בפינת הרחוב ושתקנה חבילה של טישיו ובקבוק מים, כי בכל זאת אני עומד באמצע הרחוב, אוחז את ראשי בידי ומדמם כמו איזה מטומטם, אבל אני מבין שהיא כבר שבויה בתוך הליך היסטרי משל עצמה ושאם אמתין לה שתתעשת יכול להיות שאמות מאובדן דם או - גרוע מזה - שיעלה השחר ואני אימצא ברחוב ללא משקפי שמש וזה נורא לא נעים לי כי עיני בהירות וגדולות ומיד מתחילות לדמוע. אז אני פוסע אחר כבוד לתוך החנות שישנם בה עוד ארבעה או חמישה אנשים באותו רגע, וידי למצחי וכולי אדום לגמרי ואני גם בקושי רואה משהו בשל ההצפה באזור העיניים, ומבקש בנימוס מהקוריאני שמאחורי הדלפק חבילת קלינקס ובקבוק מים, והוא נותן ואני משלם, אבל אפילו לפתוח בשבילי את הבקבוק הוא לא מוכן, אז אני מתאמץ עם השיניים וזה גורם לי להבין שכואב לי נורא המצח, אז אני אומר ללורה בצאתי שאולי מוטב שהיא תלך הביתה ואני כבר אדאג לעצמי ורק שתצלצל אלי ותשאיר הודעה שהיא הגיעה בשלום, כי בכל זאת שלוש וקצת בבוקר וזו ניו יורק ותמיד מספרים שמסוכן בחוץ. ואני מרים את ידי הפנוייה ועוצר מונית ונכנס ומבקש שייקח אותי לבית החולים שנמצא בשדרה השביעית ורחוב שניים-עשר, ואיך קוראים לבית החולים? סיינט וינסנט! תגידו אתם, לא קטע? ושם, בחדר המיון, כבר מאבחנים לי זעזוע מוח קל ומצמידים פרפרים למצחי כדי לאחות את הדורש איחוי, ושואלים אותי האם דיווחתי כבר למשטרה, אבל אני יודע שאיש לא מטריד שוטרים בשל אגרוף או שניים ועוד כמה בעיטות, אז כמה שעות מאוחר יותר אני משחרר עצמי מחדר המיון והולך לביתי ורק עובר בדרך בסניף של גאפ וקונה טריקו לבנה להמשך הדרך, כי חסר לי שאחרי הכל בדיוק אפגוש במקרה איזו חברה של אמא שלי שבאה לטייל בניו יורק ואז החגיגה באמת תקבל מימדים של נכבה. ובערב לורה מצליחה לאסוף את עצמה ולבוא לראות שהכל אצלי בסדר, למרות שדי קשה לה להסתכל לי בעיניים, ולא רק בגלל שהן כל כך תפוחות עד כי לא רואים אותן בחלקן הגדול, ובוודאי לא בגלל הבושה על שהפקירה אותי פצוע בשטח, אלא בעיקר בגלל שזהו מחזה לא אסתטי והיא איננה ערוכה להתמודד עם מחזות שכאלה. וזה בסדר גמור מצדי. אבל הימים חולפים כמנהגם ואני חוזר למראה הכמעט רגיל שלי ושעות הביקור מתארכות ותוך שבוע אנחנו יכולים לצאת שוב לשתות מינט ג'וליפ וקוסמופוליטן כאוות נפשותינו, ובערב בעוד אנו יושבים בבר אלגנטי שמגיש הכל בכוסות נורא גדולות, היא שואלת אותי אם אני לא מפחד ללכת עכשיו ברחוב, ואני - די להפתעתי ובניגוד גמור למה שחשבתי - לא מפחד כלל. ואז היא שואלת אותי אם אני כועס עליהם או משהו כזה ואני עונה לה שאם האינצידנט הקטן הזה הוא התשלום שלי על ארבע מאות שנות דיכוי ושהם בסך הכל שיחררו איזה סוג של לחץ היסטורי בנקודה הזו, אז אמנם עדיין כואב לי קצת אבל אני די שמח שיכולתי להיות להם לעזר. ואז היא נעמדה ואמרה לי שאנשים כמוני מערערים את הסדר הטוב של החברה ושמי זה בכלל נתן לי רשות להיכנס לאמריקה והסתלקה לה. ואני נותרתי שם על הבר לבד והייתי צריך לשתות בנוסף למינט ג'וליפ שלי גם את הקוסמופוליטן שהשאירה אחריה וזה לא טוב כי כבר בגיל צעיר אבא שלי אמר לי - רק אל תערבב משקאות. ---- בכל זה נזכרתי לפרטי פרטים כבר ביום ראשון השבוע כשהטפש הזה, דודו טופז, מילא את עמודי השער של כל העיתונים. אז מיד עשיתי את העבודה שלמעלה ואת זו שכאן, ושלחתי למעריב והם בחרו מה שבחרו, ולמרות שאני באופן אישי אוהב יותר את הצ'חצ'ח מי אני שאתערב בשיקולי עריכה. שתהיה שבת שלום. |