נתקעתי.

היה חם. במושב הדרומי חיפשתי מישהו שהבטיח פתרון.

ופתאום - האוטו שבק.

קוצים וחרולים, זה מה שראיתי מסביב. מה הפלא?!? אמצע היום.

מושב. כולם בבית הספר או בשדות או בעבודה.

עשיתי את כל הפעולות המתבקשות (להרים מכסה מנוע ולהציץ, כאילו שאני מבינה, להתכופף למטה, כדי לראות אם משהו נוזל והכי חשוב - להתקשר לשירות הדרכים, שם הבטיחו שיגיעו תוך שעה וחצי שעתיים).

ועכשיו מה??

כלום. מחכה.

לאט לאט הרחבתי את טווח התנועה שלי. בהתחלה - 10 מטרים מסביב למכונית, אחר כך 50 מטרים וכשהלכתי לעבר ה - 150, פתאום ראיתי אותו. איש קטן כזה. יושב על כסא שעון על קיר של בית קטן כמוהו. משהו שיותר מתאים לו להקרא מחסן, אבל היו חלונות.

"שלום לך", אמר עם חיוך של חתול צ'שייר. מרוצה כזה. למרות שהיה מוקף בכמות אדירה של גרוטאות ולכלוך.

"שלום גם לך", עניתי. בחביבות. כי מה אני צריכה להסתבך פה עם חתולים מדושני עונג, שיושבים על ערימת זבל....

הוא שאל מה קרה ואני עניתי ואז, נשמע קול נשי מתוך המחסן/בית.

"מי זה?" 

"מישהי שנתקעה פה", הוא אמר בקול, בלי לסובב את הראש אפילו.מצביע על הכסא שלידו ומורה לי לשבת.

"אני באה לראות", נשמעה קול נשי נוסף.

וככה - תוך רבע שניה, יצאו מדלת המחסן/בית הזה שתי נשים צעירות. כל אחת עם ילד רכוב על מותנה.

הן נעצו בי עיניים.

גם אני.

בעיקר כי עמדתי שם ולא כל כך הבנתי איך היה מקום לארבע,  בתוך הדבר הקטן הזה.

אבל הפליאה שלי הוכפלה ושולשה, כשיצאו משם עוד שבעה זאטוטים,

בזוגות וביחידים.

"מה קרה לך?", הוא שאל. "אל תתעלפי לי פה. בואי, שבי!"

"כן. באמת. שבי. נביא לך לשתות ויש גם לחוח שהכנתי עכשיו", אמרה האחת ומסרה לו את הפעוט שהיה צמוד אליה.

"הנה, תחזיקי", ניגשה אלי השניה, בוחנת אותי לרגע, ואז מוסרת את התינוק שלה לידי ומצביעה על הכסא שליד הקיר.

ישבתי.

התינוק החמים הביט בי, בוטח,  בעיניים ממיסות.

מיני ילדים אחרים התקרבו אלי, התרחקו ושוב התקרבו, והמשותף לכולם היה העיניים האלה. גדולות.

מבהיקות. צחקניות.

תוך רגע היו על השולחן הלחוח וארבע כוסות זכוכית עם מים קרים.

מקנקן שקוף, נשפך מיץ פטל לכוסות חד פעמיות וכל ילד קיבל חתיכה מהמאפה ועוד קצת שתיה.

הכל בשקט. ביעילות עניינית.

הן עבדו. הוא רק הסתכל.

 ואני? חשבתי שאני באיזה סרט.

"אחיות?", שאלתי, כשהשתיים נכנסו לבית להביא עוד משהו לילדים.

"מה פתאום?" ענה. "אלה נראות לך אחיות?"

"אז?"

"הנשים שלי", אמר כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם.

"התחתנתי עם אחת, והיא לא יכלה להביא ילדים, אז כשהבאתי לה עוד אחת הביתה - זה עבד. הנה, תראי!", אמר והצביע על כל הזאטוטים שהסתובבו שם , בין הגרוטאות. 

"אבל איך זה מסתדר?", העזתי לשאול.

"בואי תראי!", אמרה אחת וציחקקה עם השניה.

קמתי והלכתי אחריהן.

נכנסנו פנימה. לאפלולית.

בחלל הלא גדול היתה ערימת מזרונים ומשהו שנראה כמו מטבח.

לצידם, שתי דלתות.

כל אחת נעמדה ליד דלת ופתחה אותה, כמו בתצוגה מתוזמנת.

בכל חלל כזה היתה רק מיטה זוגית וארון.

"לילה הוא אצלי", אמרה אחת.

"ולילה אצלי", אמרה השניה.

ובאפלולית, נראה שגם על פניהן היה מרוח החיוך הזה, של חתול הצ'שייר.