הפרשה דווקא מתחילה בהמשך הסדר הטוב שמנסים לבנות החל מאמצע ספר שמות. משה מחדד לאהרון את אופן הדלקת נרות המנורה והכתוב משבח את פארה ובנייתה. לאחר מכן הלויים נבחרים רשמית למשרתי אוהל מועד. טיהור הלויים והכשרתם לעבודה עם המשכן וכליו, היא הפעולה האחרונה שנעשית בבניין המשכן ובבניית הסדר החדש בעם ישראל. היה מפקד צבאי, נעשתה חלוקה לדגלים ולמחנות, הייתה חלוקה פנימית במשפחות הלויים לנשיאת כלי המשכן, ואהרון ובניו הכוהנים נמשחו בטקס לעבוד במשכן. הסדר כל כך מתוכנן ומושלם עד שנדמה שאם אך תיגע בו הוא יתפרק לחלוטין. הוא טוב מכדי להיות מושלם.
הפער בין עם ישראל שיצא ממצרים כקבוצת עבדים, להבניה המחודשת שנוצרה עבורו, הוא דרמטי מאין כמותו. יוצאת חבורה של אנשים שלא ניהלה דבר מעבר למשק בית פרטי, לא ניהלה את עצמה כעם, עם כל המערכות הציבוריות שנגזרות מההגדרה הזו, ועוברת תכנות מחדש. עם ישראל מקבל סדרת חוקים, מבנים חברתיים פנימיים, חלוקה תפקודית שונה, מבנה רוחני מרכזי, דרכי היקשרות מיוחדים ובלעדיים עם אלוהיו, ומערכת מסועפת של ענישה על סטייה מהנורמות. האמת, קצת מלחיץ. לאט לאט!. .Easy easy. והתחושה היא שאין באמת סבלנות. קיבלתם סדר הרמוני ומושלם תעבדו לפיו. לא רוצים? תשלמו.
וזה מה שקורה. המפקד הצבאי של פרשת במדבר הוא ההכנה הראשונה לתנועה החדשה. עד עכשיו הם נעו להר האלוהים, קיבלו את התורה, בנו משכן ושמעו את החוקים. מעכשיו, הולכים קדימה לארץ. שנה ועשרים יום לאחר היציאה ממצרים הם מתחילים את התנועה לארץ. זה אמור להיות מרגש, מרומם. הנה עוברים לשלב הבא בבניית העם, בהגעה למנוחה ולנחלה. ושלושה ימים הם הולכים, ענן ה' מעליהם ומתחילות התלונות: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'". ולא נגמרה התלונה החדשה והאש שבקצה המחנה שבעקבותיה, וכבר "וישובו ויבכו גם בני ישראל מי יאכילנו בשר". האספסוף התחיל את התלונה השנייה, ועם ישראל השברירי נסחף בה ומיד פוצח בנאום קולינרי אודות הוריאציות השונות בהם אפשר ואי אפשר להכין מן, והחלופות האיכותיות יותר שמחכות במצרים (קישואים!).
בשלב הזה נשבר למשה. מבחינתו עם ישראל זה גן ילדים אחד גדול: 'האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילידתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך[2]'. משה ממשיך, והשפה שהוא בוחר להשתמש בה 'למה הרעות לעם הזה', מוכרת. היא מחזירה אותנו לימיו הראשונים של משה כמנהיג. אז, בסוף פרשת שמות, לאחר המשא ומתן המתיש שהוא מנהל עם ה' על עצם (אי)קבלת ההנהגה, הוא מסיק שבמפגש הראשון עם פרעה הוא עשה יותר נזק מתועלת, ובתסכול הוא מתריס 'למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני' (שמות ה:כב). בענוותנותו או בערך נטילת האחריות שלו, הוא קושר בין הרעה שעוברת על העם, ליכולותיו כמנהיג. לעם לא טוב כי אני מנהיג לא טוב.
ה' פותר בו זמנית הן את עומס ההנהגה על משה והן את תביעת העם לגיוון בתזונתם במדבר. הוא מציע למשה שיאציל מרוחו לשבעים מזקני ישראל שישתתפו איתו בהנהגה, ומצהיר שהעם עומד בפני חודש שלם של אכילת בשר. התגובה של משה סקפטית. על מה הספק? לכאורה, על היכולת לגייס כמויות בשר עצומות כאלה, כפי שהוא מפקפק: 'שש מאות אלף רגלי העם..הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם?'. למעשה, יתכן שהספק מכוון למקום אחר. ה' עונה לו: 'היד ה' תקצר? עתה תראה היקרך דברי אם לא'. ומיד לאחר מכן פונה להאצלת הרוח לשבעים הזקנים. משה, אם כן, מטיל ספק בבשר וה' עונה לו בפתרון המנהיגות. ה' אולי מבין מה שמשה לא אומר בקול. שהטלת הספק של משה אינה מתמצית באִתגור יכולותיו הטכניות של ה' לספק כמויות בשר לעמו, אלא, אולי, ביכולתו לפתור את בעיית הנְהיגוּת של עם ישראל, היכולת שלו כעם להיות מונהג, בין אם ע"י מנהיג אחד ובין אם ע"י שבעים כאלה.
הכאוס בעם מסתבר, לא מתקיים רק בשוליים האספסופיים אלא גם בקרב הנכבדים בעם. ה' מבקש ממשה: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אותם אל אוהל מועד והתיצבו שם עימך וירדתי..ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם'. ישנה סיבה לכך שהאצלת הרוח נעשית מחוץ להמון העם, כמו שהייתה סיבה לכך שמשה נטה את אוהלו חוץ לאוהל מועד ורק שם התגלה אליו ה'. יש משהו בנוכחות הקרובה הזו של ה' שלא אמורה להיות נחלת הכלל. אבל, מסתבר, ישנם שניים שאינם עם כל הזקנים, אלדד ומידד, שמתנבאים במחנה, בלב העם. יהושע מבין שזה לא בסדר ומבקש או דורש 'אדוני משה כלאם'. לא רק קנאתו, כמו שרומז משה, אלא גם ידיעת הסדר הרוחני והציבורי כפי שה' ביקש ממשה, וכפי שיהושע עצמו מכיר, מובילים אותו לדרישה לכלוא אותם.
וכך, גם לאחר האצלת הרוח ויצירת מהמנהיגות החדשה, העם מתנהג ללא רסן, ללא אמון ביום המחר, ואוסף (הממעיט) עשרה חמרים[3] של בשר מהשליו שמביא ה'. הפרשה מסתיימת במעבר מהרובד הלאומי לאישי. המתח, התקשורת הלקויה והביקורת ההדדית מגיעים גם להנהגה, לרבדים האישיים ביותר. מרים ואהרון משוחחים על האישה הכושית שלקח משה, והשיחה הסתמית או לא הזו מציפה תסכול וקנאה כלפיו וכלפי מעמדו. והנגע הזה שבא על מרים, הצרעת הזו, עולה מעורה ומקרינה על פני כל העם. העם נותר במקומו שבעה ימים עד שנרפאת מרים. שבעה ימים שיש להם לחשוב עד לאן הגיעו המתח, הקנאה והביקורת ההדדית שאוכלים בהם בכל פינה.הפרשה חותמת במסע וחניה סתמיים, אבל אווירת הכאוס מרחפת מעל ונדמה שפרשת המרגלים חותמת ומחדדת אותה סופית.
שבת שלום
יוני [1] האירוניה היא שמשה משכנע אותו שלהיות עם ישראל זה סוג של מניה בטוחה 'לכה איתנו והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל'. כמה פסוקים אחר כך עם ישראל חוטף סדרה של עונשים. [2] נתעלם לרגע מהמסר שיתכן ומועבר בין השיטין, על שאלת עצם 'הוריית' או 'יצירת' עם ישראל. [3]הויקיפדיה טוען בערך 'מידות ומשקלים תורניים' שחומר= כוּר= בין 248 ל- 429 ליטר. |