"...אחד שלא היה לך לפניו שלא תדעי שוב אחריו שלא מזכיר אחד אחר שלא תרשי שיגמר.." החדש של קלינשטיין, כבר שלושה ימים באוטו, ורק הבוקר, אחרי שיחה עם איש אחד, שמתי לב למילים האלו. שיחת נועם של בוקר, אבל מהסוג שמשאיר אותך לחשוב הרבה אחר כך, גם מבלי להתכוון. איפושהו, אני חושבת שאתה הגבר, שמהחומר שלו, עושים נשים כמוני. נשים שלא נועדו להישאר. שלא נועדו להיות. נשים שלא. הכימיה הפשוטה הזאת, של ההוא מלמעלה, בעת שברא, הפכה את המילים, שעברו ממך, אלי, לברורות כל כך, כאילו לא היו צריכות להיאמר, על מנת להיות מובנות, כמעט מאליהן. אמרת לא מעט הבוקר. אמרת אמיץ וכֵּן. היה שם המון ממה שצריך להיות, כי ככה מלמדים אנשים כמונו כל הזמן, ו...לא הייתה שם אף מילה על אהבה. אחרי הכל, משהו בי אומר לי, שכשהבטן והלב מדברים אותה שפה, הראש כבר יודע. אהבה. אם יש משהו שאני לא מוכנה לוותר עליו, הוא הסיכוי הזה, להביט לה פעם אחת נוספת בעיניים. גם אם חלף מאז יותר מעשור, אני יודעת בוודאות, שברגע שהיא תגיע, אני אזהה אותה. אני לא בטוחה שאני זוכרת מה היא אוהבת לאכול, או איך בדיוק מטפלים בה, אבל אני בטוחה, בכל חלק באסופה הזו, הקרויה אני, שאזהה אותה. משם? אני מאמינה גדולה בשניים. בעיקר, כשההיא שוכנת באמצע. אין לי ספק שיש תרמיל גדול וכבד של הרגלים ישנים, שצריך יהיה להותיר מאחור. אין לי גם ספק שהרבה ממה שנדרש לשניים, צריך ללמוד מהתחלה ממש. אלמלא היינו כה זרים ורחוקים הייתי מחבקת אותך, הבוקר ממש. הייתי אומרת לך, באמצע הבוקר הזה, שהכל בסדר. הכי בסדר שיש. גם אתה. וגם אני, כנראה. הייתי אומרת לך, שבתור אלופת הארץ בריצות למרחקים קצרים, אני חושבת שזה אמיץ בטירוף מצידך לצאת למרתון, גם אם לא תסיים אותו בסוף. למי אכפת? עוד הייתי אומרת לך, שלברוח רחוק זה הכי קל בעולם, אבל הגדולה האמיתית היא להישאר קרוב. הכי קרוב, דווקא כשקשה. גם לטפס הרים קטן עליך, דומני שאני מכירה אותך, אבל נראה אותך חי קצת על מישור החוף, ככה, ביומיום שליו. גם אלופי העולם בריצה, שוכחים לפעמים, שהכל התחיל בללכת. פשוט ללכת. וזה בסדר. לגמרי בסדר. לא יכולתי לחבק אותך הבוקר. גם לא לומר לך שהכל בסדר. בטח שלא לשכנע אותך, שאתה ראוי. שהכל יקרה, בזמן ובסדר שלו, שלא תמיד מובן לנו, כי- ככה. וגם ככה זו תשובה. רגע לפני שתפסיקי להאמין, יבוא מה שיזכיר- שמותר לך לוותר על הכל, רק לא על עצמך. |