זה היה ביום קודר, מבלי שאף אחד הסתכל.. הוא חייך עם העיניים, הוא היה נראה מאד חיוור. זה קרה כאילו איש אינו בחוץ, כאילו העולם עומד מלכת, כאילו רוקנו כל בני האדם מלבדנו, רק אני והוא, וכל התפאורה הטבעית: השמש, השמיים, הצבע הירוק שמתחת לרגליים, משב הרוח שמעולם לא היה בקיץ שכזה. פתאום הכל הרגיש אחרת, פתאום הכל היה בטוח. אני לא חששתי מדבר, ובטח לא מהגבר הזר, שנראה כ"כ קשוח אך עיניו היו כה תמימות שרק היה נשאר רק לקוות שיגש, או שישאל על איזה רחוב, ואני רק אשתוקק לעזור לו, אך אענה בביישנות שאיני יודעת ואלך למקום אבוד בטעות, ואולי אפגוש אותו בדרך, ואני זו שאשאל אותו איך לשוב.. |