| היא נראתה נינוחה עכשיו, כמו אחרי אורגזמה קשה או חרבון מאסף שלמחרת חג יהודי גדול. היא נחה עם רגליים יחפות על הדש, שקטה ומחויכת, ונראה היה שהטירוף והאלימות נפלטו ממנה לפי שעה. הבהונות שלה היו קטנות ומתוקות, כמו גרסאות פיציות של עצמה, ובעודי מגניב מבטים חטופים מדי שתי שניות לחזרזירונים העגלגלים האלו, חשתי את עצמי מתחרמן. כשהחליטה שאנחנו רחוקים מספיק מזירת המדורה, הורידה לי לפתע סטירה - אבל לא חזקה - ואמרה לי לעצור בחנות-נוחות של תחנת דלק.
"אין כאן כלום," היא אמרה בבחנה את המקרר הארוך.
"מה רצית?"
"בא לי שוּסי."
"סוּשי," תיקנתי אותה. שפתיה נקפצו בעווית פתאומית, חושפות שורה של שיניים קטנות וצחורות, והיא תקעה בי מבט שהקפיא לי את הדם. שמעתי אותה נושמת דרך נחיריה.
"ס-ס-סליחה," מיהרתי להתנצל. הנחיריים שלה נעשו פחות קולניים, והרצח נטש את עיניה.
"השוסי שלהם חרא," היא אמרה. "זה איכות זבל, וגם הקופסאות האלה יושבות כאן כל היום." היא גרפה ערימה של מגשי סושי המוני מוכן ושמטה אותם לרצפה. הקופאית של החנות שמעה שמשהו נפל וזקפה את צווארה כדי לראות.
"הכל בסדר שם?!" קראה בקול פרֶחי.
הבטתי במיי בתחינה. היא נראתה כמשתעשעת ברעיון, אבל אז ויתרה לי. "הכל בסדר!" השיבה. כשיצאנו בדלת האוטומטית, מיי, ידה בתוך ז'קט העור החום על סכין הסטייק המושחזת שלה עם ידית הפלסטיק, חייכה לקופאית. הקופאית חייכה בחזרה.
היא לא יודעת כמה קרוב היתה לסוף שלה, הצטמררתי. אם לא היתה משיבה למיי חיוך... לא רציתי לחשוב על זה.
"נוסעים לחיפה," אמרה מיי כשיצאנו מתחנת הדלק.
"רוצה ללכת הביתה לישון?"
"לא, יא הומו. נראה לך בשעה כזו? יש לי קונקשן בנמל."
"את לא רוצה לאכול איפשהו קודם?"
"זה הקונקשן שלי, מאמי," אמרה בקול דובשני ונשענה ללקק לי את הצוואר עם הלשון הנימוחה והחמה שלה. בו זמנית תפסה לי בזין. "אני רואה שגם אתה רעב," היא סחטה אותו סחיטה בודדת.
חייכתי בעל כורחי. מה לעשות? כשהיא מקבלת את המנה שלה, משהו משתנה בה לטובה. במושב האחורי עדיין היה את תיק הספורט שלה, שהכיל משהו מתכתי שלא העזתי לשאול מהו, משהו כה כבד שהשפיע על הקפיצים של המכונית. ניסיתי להוביל לנושא בעקיפין:
"נראה לי האוטו סוחב קצת לאט," אמרתי. "את שומעת רעש חורק כזה מהקפיצים?"
"זה נתח אוֹטוֹרוֹ של טונה פרימיום," היא התעלמה משאלתי. "שניצודה במים העמוקים של תעלת מריאנה. אומרים ששם הדגים הכי טעימים בעולם. לפי החוק היפני, אחד מכל שלושה דגים כאלו שתופסת סירת דיג יפני הולך אוטומטית למשפחה הקיסרית. כל לילה מגיע ארגז בודד לנמל חיפה. לעשירי ישראל, עאלק. קילו של דבר כזה עולה שלוש אלף דולר." היא פתחה את החלון, משכה באפה בקולניות, וירקה מוחטה עסיסית אל תוך הרוח הלילית.
"מה זה אוטורו?" שאלתי.
"זה החלק הכי שמן שלו," היא אמרה, ורפרפה בנוסטלגיות חושנית על החזה שלה. "נמס לך בפה. חכה שנאכל את זה."
שמתי לב שעברה כבר חצי שעה מאז שאפה דבק מגע ו/או פופר או עישנה. מהיכרותי איתה, ניחשתי שהיא רוצה לשמר את הרגישות בבלוטות הטעם לקראת החוויה הקולינארית של נתח הטונה היוקרתי. איכות, איכות. קאנט אמר שהוא לא צריך לזיין כי כבר הבין במוחו את מהותה של איכות. ראסל אמר שקאנט פשוט לא הצליח לזיין.
***
היא שימנה את השומר בכניסה לנמל עם שטר של 50, וכיוונה אותי איך לנסוע. לאחר מספר פניות בנבכי עיר המכולות, הגענו לפינה חשוכה על שפת המים, עם משרד קרוואן קטן, חשוך. מיי בעטה בדלת שלו.
לאחר מספר שניות נדלק האור. "מי זה, כוס אממק?" שמענו מתוך המשרד, וערס ישנוני בשנות השלושים המאוחרות לחייו פתח לנו את הדלת. הוא הופתע לראות אותה.
"מה את רוצה?" הוא שאל.
"אתה יודע מה אני רוצה," היא חייכה במתיקות. "יש?"
"יש," הוא אמר. "הגיע לפני שעה. כסף יש?"
"מה נראה לך?"
הערס נטל צרור מפתחות גדוש, החליק את בהונותיו לתוך כפכפי קרוקס מזוהמים והוביל אותנו למכולת הקירור שמאחורי הקרוואן. היא היתה נעולה בשלושה מנעולים ובקוד. "שמעתי אתם הולכים להשבית עוד פעם את הנמל," מיי אמרה לו בעודו שוקד על פתיחת המכולה. תהיתי אם היא קוראת עיתונים או שהיא מכירה הרבה אנשים בנמל.
"סססאוחתו, רוצים לבטל לנו את הביטוח מנהלים," השיב הסוור. "אי אפשר כבר לסגור את החודש במדינה הזו. כל אחד חייב השלמת הכנסה. וואללה, פעם היית עובד נמל, היית יודע שיש לך ביד כל חודש..." הוא המשיך לזיין את השכל הישר ממילון הקלישאות של מעמד הפועלים בעודו מניף לרווחה את הדלתות.
כשנפתחו, טפחה על פנינו רוח קפואה בעלת ריח דגי כבד. הוא הוביל אותנו לארגז עץ בקצה הפנימי של המכולה. "הנה זה," אמר והרים את המכסה, "שופרא דה-לוקס."
על הקרח היבש נחו שלושה נתחים גדולים, שמנים ובהירים של אוטורו. אפילו בקפאון, ואפילו ממרחק, הם הדיפו ניחוח עדין ועז שגרם לבלוטות הרוק שלי לקום לחיים. ראיתי את מיי מנגבת בשוורלה ריר שזלג בחופשיות משפתה התחתונה הבשרנית. מעולם לא רציתי אותה יותר.
היא שלחה את ידה השמאלית לגעת באחד הנתחים. "הופה!" אמר הסוור, "פָרָה-פָרָה! קודם כסף, אחרי זה--"
אבל הוא לא סיים, כי בידה הימנית שלפה מיי את הסכין שלה, ובאבחה אחת מלמעלה שמאל למטה ימין פתחה את גרונו כחמאה רכה. הוא חרחר, מרסס בדם אותנו, את המכולה, וקצת את האוטורו, ואז החליק בכפכפי הקרוקס על כתם מהדם שלו, נפל לרצפה, פרפר קצת, וחדל. הרצפה היתה מלאה בדם, הפנים שלי הרגישו קצת חמים, וגם מיי, חיוך רחב על פניה, היתה מרוססת בטיפות אדומות. עמדתי כמאובן, עיני קרועות לרווחה, משותק מאימה.
"למה?..." מלמלתי ללא קול.
"לא נשאר לי גרוש על התחת," היא אמרה. "אתה יודע כמה הוא מבקש על זה? השלמת הכנסה, עאלק."
היא לפתה נתח אוטורו, הניפה אותו אל-על במבט חומד, ועמדה לנגוס בו. אך אז הבחינה בי ועצרה. במקום לקחת את הנגיסה הראשונה, ניגשה אלי, תחבה את אגודלה בין שפתי כדי לפתוח את פי, והכניסה אליו את קצה הנתח. נגסתי באופן מוכני, אך אז היכה בי טעמו. ראיתי את עצמי צולל כמו טיל לתוך המים הקפואים של תעלת מריאנה ורוצח טונה במו ידיי, באגרופים. ראיתי את הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי כבמעוף ציפור. ראיתי את כל הדייגים המטורפים שאסף אליו פוסידון. גופו של הסוור פרפר לרגליי פרפור אחד נוסף, ואז הפסיק.
הזדייננו שם במכולה, נודפים אדי חום, ישבנה הקפוא על ארגז עטוי-כפור, ישבני הקפוא נע קדימה ואחורה כבעווית בלתי-רצונית, אצבעותי חסרות התחושה חופרות בעורפה, נתח אחד של טורו נמס בין שני פיותינו הנוגסים בו. כל פעם שגנחנו או צרחנו, זלג עוד מהשומן הנמס הזה על החלקים המזדיינים שלנו.
(C) כל הזכויות שמורות RAJARAJ 2009 |