| שבת של קיץ, אני מדביקה את האף לגדרות, מנסה לעקוב, ציון מרילי מוסר לאיתן אהרוני שמוסר לזיא ארמלי או שזה אברהם אבוקרט או משה סלקטר, קשה לי להבדיל, שחקנים שמזהה הם רק כאלו עם תסרוקות מיוחדות. כל כך חם עכשיו אני עולה חזרה ליציע, מדלגת על מדרגות האבן עד כסאות הפלסטיק. כולם מפצחים גרעינים, אחד על שקית, שניים על שקית לפעמים שלישיה, מכניסים לפה ויורקים את הקליפה, איך הם עושים את זה, פעם אבא הרשה לי לפצח גרעין אחד ובקושי הצלחתי לפתוח אותו, הייתי צריכה לבחור בין לירוק או לאכול חצי גרעין וחצי קליפה, אז ירקתי (עד עצם היום הזה אני לא נוגעת בפיצוחים עם קליפה). אם הכדור מתקרב לשער הם נעמדים, אם זה פספוס הם צועקים לאאאאאאא חלק שמים ידיים על הראש חלק מקללים, אבא הסביר לי שהם לא באמת מתכוונים לקללות שזה רק מילים לא יפות בלי פירוש שיוצאות מהפה של אנשים כועסים. אם יש גול אז קופצים וצועקים יששש חלק נותנים כאפות אחד לשני, חבר של אבא נהיה אדום כשהם מבקיעים בעצם הוא נהיה אדום גם כשהם מפספסים (שנים אח"כ הוא יגיד שמכבי לקחה לו הלב, אותו לב יבגוד בו דווקא בשנה שמכבי תדרוס את הליגה, הוא לא חגג את האליפות העשירית). אני כמעט כל שבת כאן, כל שבת שיש משחק ביתי באצטדיון בקרית אליעזר, הולכים קודם לאכול צהריים אצל סבתא ואז למגרש. מתי יש כבר מחצית אני רוצה קרטיב, ויש לי פיפי, ואיפה אבא שלי, שכחתי איפה הוא יושב.השנה 1986 בינתיים הם עוד שומרים על האליפות משנה שעברה. אני זוכרת את האליפות הזאת המשחק היה בקריית חיים באצטדיון, ואבא קנה לי חולצה ירוקה אמיתית כמו של השחקנים, וכולם השתוללו באצטדיון, ואיש אחד שמן דרך לי על הרגל, ובכיתי, ואבא קנה לי ארטיק, ואמר שלא נורא כי אנחנו אלופים (עד היום, מרחק שנות אור מהאצטדיון או מכדורגל, שהם לוקחים אליפות, זאת סיבה למסיבה עבורי).השופט שורק למחצית, מצאתי את אבא שלי, אני נכנסת לשירותי הנשים לבד, אצל הגברים יש תור ארוך, אבא קונה לי קרטיב, את המחצית השנייה אני מעבירה לידו על כסא הפלסטיק, קמה כשכולם קמים. השנה הזאת אין אליפות, בשנה הבאה אני אפסיק לבוא לאצטדיון, אשאר עם אמא מבחירה, אבא שלי ייקח במקומי את אחי הקטן, וכשהם יחזרו אני אשאל "נו.. ניצחנו?" |