כותרות TheMarker >
    ';

    קו 5 - מדריך עירוני לתל אביב

    אין אייקון תרבות תל אביבי יותר מקו חמש, \"המטרו התל אביבי\", כתבו עליו שירים, סיפורים ואפילו עבודת דוקטורט. קו חמש, שמלווה את תל אביב משנותיה הראשונות, חוצה את העיר מצפון לדרום ומספק הצצה לכמה מהאזורים היפים והמרתקים ביותר בעיר.
    במשך שנה שלמה שוטטתי בתל אביב דרך תחנות הקו וגיליתי שכונות, רחובות, גינות וחנויות, היסטוריה נשכחת ואדריכלות נוכחת ולמדתי להכיר את תל אביב מחדש בכל נסיעה בקו.
    הבלוג שלי מזמין את התל אביבי שבטוח שהוא כבר מכיר הכול ואת המבקר מבחוץ שרוצה לדעת, לטיול אחר בתל אביב, דרך המסע שבין התחנות של קו חמש.

    תהנו, רננה.

    תודה לאביב מצר ואורי קידר על הצילומים ולמאיה חלוואני על עיצוב הלוגו.






















    ארכיון

    0

    רחוב דיזנגוף - חלק ראשון

    0 תגובות   יום שבת, 6/6/09, 01:27

    רחוב דיזנגוף - חלק ראשון

     

     

    קו 5 פונה משדרות נורדאו לרחוב דיזנגוף ובבת אחת הנוף משתנה; חנויות, חלונות ראווה, בתי קפה, פיצוציות, מזללות, אוטובוסים ומכוניות והרבה אנשים – נכנסתם לעיר.
    עד לפני כמה שנים רחוב דיזנגוף עורר בעיקר זכרונות וגעגועים לימי העבר הצוהלים, כשהבוהמה מילאה את "קפה כסית" ונשות תל אביב האלגנטיות הסתובבו בבוטיקים "איווניר" ו"מצקין". מאז זרמו הרבה מים בירקון, ועם כניסת המילניום החדש, הרחוב המזדקן שדעך והוספד לאורך שנות השמונים והתשעים, התמלא לפתע בחיים חדשים; חנויות, בתי קפה, בארים ומסעדות נפתחים בכל פינה ואנשים שוב מטיילים לאורך הרחוב.
    קשה לשים את האצבע על מה עושה את רחוב דיזנגוף של ימינו למה שהוא – זה לא רק בוטיקי המעצבים או בתי הקפה, מבני הבאוהאוס או הנוסטלגיה. בקילומטרים הספורים שבין ממלכת הכלות המצועצעת בקצהו האחד של הרחוב ובין בועת האשליות של דיזנגוף סנטר בקצהו השני, רחוב דיזנגוף מצליח לתפוס את תמצית ההוויה התל אביבית העירונית במלוא חיוניותה. אז גם אם כבר לא קוראים לזה "להזדנגף", כי מי מבין היום את הסלנג הזה, זה שוב נהיה מאוד כיף לקחת יום חופש, להבריז מכל המחויבויות ולבוא לטייל ברחוב דיזנגוף.

     

    רחוב דיזנגוף מתחיל בפינת רחוב אבן גבירול מזרחה מכיכר הבימה ונע צפונה לאורך מרכז העיר עד לכניסה לנמל תל אביב. הרחוב נחנך בחגיגות חצי היובל לתל אביב בשנת 1934 ונקרא על שמו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, שעוד כיהן באותם ימים כראש העיר. מאיר דיזנגוף, מראשי העיר האהובים של תל אביב, זכור לטובה כמי שהפך את תל אביב משכונת גנים לעיר ללא הפסקה וזכה עוד בימי חייו לאהדת תושבי העיר. חנוכת הרחוב נועדה לחבר את העיר שמרכזה היה אז ברחוב אלנבי השוקק שבדרום, עם אזור הנמל בצפון הרחוק, שם נערך באותה עת יריד המזרח שמשך אליו מבקרים רבים מן הארץ ומחוצה לה. פתיחתו של הרחוב היתה סימן לפוטנציאל ההתרחבות העתידית של העיר צפונה, אבל באותם שנים היה מדובר בפוטנציאל בלבד. עשרים וחמש שנה אחר כך, ביובל החמישים לעיר, רחוב דיזנגוף כבר הדיח את רחוב אלנבי המזדקן מן הבכורה והיה הרחוב בהא הידיעה של תל אביב.
    ימיו היפים של רחוב דיזנגוף היו בשנות החמישים והשישים כאשר כל מי שהיה משהו וכל מי שרצה לראות את מי שהיה משהו הסתובבו פה. מדרכות הרחוב שבין כיכר דיזנגוף לבין שדרות בן גוריון (אז שדרות קק"ל), "גבולות גזרת ההזדנגפות" הרשמיים של אותם ימים, נשחקו עד דק מטיוליהם האינסופיים של תושבי העיר. כאן היו החנויות הכי אלגנטיות, בתי הקפה האופנתיים ביותר והאנשים היפים ביותר. "היפות הולכות בדיזנגוף והמכוערות בריינס" נהגו לומר אז בתל אביב.
    אבל אי-שם באמצע שנות השבעים הועם זוהרו של הרחוב. יש שטוענים כי הסיבה לכך היא בנייתם של מרכזי קניות מתחרים, אחרים מסבירים זאת בהופעתה של הטלוויזיה ששינתה את דפוסי הבילוי. בעיני רבים, מותו של המשורר נתן אלתרמן ודעיכתו של קפה כסית המיתולוגי בשלהי שנות השבעים סימלו את סופה של התקופה. הרחוב איבד מקסמו, התמלא בחנויות המוניות ודוכני מזון מהיר, התכער והוזנח. פיגוע הטרור בקו 5 ליד כיכר דיזנגוף בשנת 1994 ופיגוע נוסף ליד דיזנגוף סנטר בחג הפורים, שנתיים לאחר מכן סימנו את מה שנראה כמותו הסופי של הרחוב.
    במשך השנים נעשו ניסיונות כושלים להחיות את הרחוב; חלקו הפך למדרחוב בשבתות, בתי עסק פעלו עד שעות מאוחרות, פסלי חוצות הוצבו לאורכו. בסוף, מה שהצליח להפיח חיים ברחוב היה דווקא שכר הדירה הנמוך בחנויות העזובות, שמשך אליו מעצבי אופנה צעירים שחיפשו מתחם חדש להתמקם בו. אחריהם הגיעו בתי הקפה, הפאבים, המסעדות ועוד ועוד חנויות והשאר היסטוריה.

    קו 5 עובר את מרביתו של רחוב דיזנגוף וניתן לחלק את האזורים בהם הוא נוסע לשניים: החלק הצפוני של הרחוב שבין שדרות נורדאו לשדרות בן גוריון זהו רובע האופנה התל אביבי וזהו גם האזור המטופח והמוקפד יותר של הרחוב, עם חנויות מעוצבות, חלונות ראווה יצירתיים ומדרכות משופצות. האזור הדרומי של הרחוב משדרות בן גוריון ועד מתחם הבימה (ע"ע הפרק מתחם הבימה) הוא חלקו הוותיק יותר של הרחוב, שמכיל הרבה זכרונות וסיפורים מתל אביב של פעם. כיום האווירה בחלק הדרומי עממית ומבולגנת יותר. התחנה האחרונה של קו 5 ברחוב דיזנגוף היא מתחת לדיזנגוף סנטר, מרכז הקניות הגדול של מרכז העיר שהוא מיקרוקוסמוס מוזר ומופלא בו כל אחד יכול למצוא את הפינה שלו.

     

    צפון דיזנגוף


    כשתרבות הצריכה היא התרבות השולטת, אפשר לפחות להתנחם בכך שבדיזנגוף יש לה שיק. חלקו הצפוני של רחוב דיזנגוף מרחוב נורדאו (ולמעשה כבר מרחוב ירמיהו) ועד שד' בן גוריון מוקדש כל-כולו לעיסוק האובססיבי של התל אביביים במה אנחנו לובשים ואיך אנחנו נראים, וזהו האזור שגם אחראי במידה רבה למעמדו המשתקם של הרחוב.
    עבור המכורים לעניין, השיטוט ברחוב אינו מקרי, ולכל תל אביבי ובעיקר תל אביבית הנותנים דעתם לענייני אופנה יש את רשימת חנויות ה"חובה" בהן יעברו מעת לעת כדי לבדוק מה התחדש בקולקציה והאם יש  "סייל" שווה.
    עם זאת הטיול ברובע האופנה הישראלי מעניין גם עבור מי שמעדיף לבחון את המתרחש מבעד לחלונות הראווה ולא מתוככי תא ההלבשה. ברחוב שעוסק כל כולו במראה ותדמית, כל חנות כאן מנסה לפתות את הנכנס בשעריה לברוא את עצמו מחדש בתוך העולם הקטן שהיא יוצרת. הצצה לתוך החנויות האלה, היא הסתכלות אל תוך סיפור החלום שהבגדים אמורים לרקום עבור הלובש אותם; בין אם זו שמלת הכלה הלבנה שתהפוך כל נערה לנסיכה לערב אחד או מכנסי הג'ינס שמבטיחים נעורים נצחיים.


    דיזנגוף 239 

    כלה-לה-לנד

    התחנה הראשונה של קו 5 על רח' דיזנגוף מכניסה אתכם ללב כלה-לה-לנד, ממלכת הכלות. לא משנה לאן תסבו את ראשכם, תראו מסביבכם לבן. כאן יגשימו את כל חלומותיכן תמורת סכום סמלי כמובן. מבעד לחלונות הראווה גדושי ההינומות, התחרות והפאייטים, תוכלו להציץ על נערה דקיקת גו, ניצבת על שרפרף קטן אל מול מראה גדולה ומודדת שמלה לבנה לקראת הערב הגדול בחייה. מסביבה מכרכרות המוכרת הנמרצת מתקינה מכפלת, מסמנת תפר, מהדקת מחוך והאמא הנרגשת, שמזילה דמעה בשל גודל המעמד ומחיר הבד.
    יש משהו עצוב ומשעשע כאחד כאשר מגלים שהרגע האינטימי הזה שאתם עדים לו ספק בגניבה, משכפל את עצמו שוב ושוב בחלונות הראווה לאורך הרחוב. אווירת פס הייצור הלא רומנטית בעליל ממחישה בצורה הטובה ביותר את מושג "תעשיית החתונות". ובכל זאת, אם תסתובבו ברחוב בשעות הערב המוקדמות בוודאי תידבק בכם מעט התרגשות כאשר תחזו בדבר האמיתי: האוטו המקושט, החתן העצבני והצלם שמנציח את פסיעתה החוצה של הכלה עטוית הלבן. מלכות הממלכה הן אושידה שנמצאת בשדרת מעצבי העילית שבין רחוב ירמיהו לשדרות נורדאו (דיזנגוף 255) והסלב-מעצבת גלית לוי (דיזנגוף 268). 
    משעשע לגלות בלב המאפליה הלבנה את הפתקית הקטנה המודבקת על דלת חנות התכשיטים של בני הזוג  עדי ושי לחובר, בה נכתב בהתרסה חתרנית משהו - "אין טבעות נישואין ואירוסין" (דיזנגוף 203).

    רגע לפני שאתם ממשיכים במרץ במסע הקניות האנתרופולוגי ברחוב דיזנגוף, עצרו לביקור קטן בגינה קסומה ולא מוכרת אפילו למבקרים הקבועים ברחוב. בדיזנגוף 256, מאחורי מבנה נטוש שאיכלס עד לא מזמן תחנת טיפת חלב נמצאת גינת ג'נה וינר (שרף). קל לפספס את המעבר הצר בין הבתים שמוביל אל הגינה, אבל כדאי להתאמץ. חווית גילוי הגינה הקטנה, שאינה נראית מן הרחוב ההומה, מזכירה את מסעה של הילדה אליס לארץ הפלאות. צעדו בשביל הקטן בין הבתים המכוסה כולו בעצים ודמיינו שאתם גולשים במחילת הארנבון. בקצה השביל תיפתח בפניכם גינת חמד מפתיעה בגודלה ובה ספסלים, מתקנים לילדים, גינה לכלבים ופסל חוצות מקסים שמשתלב בצורה נפלאה באווירה "האליסית" מסביב. תתמכרו לשקט.

    לכיוון רחוב ז'בוטינסקי יורד מינון הלבן ומתחלף בחנויות שפונות לנשים שמחפשות בגדים שלא מענישים את הגוף על התבגרותו. חשוב לזכור שאיכות היא גם מילת קוד מוסכמת למחיר גבוה עד שערורייתי. בהמשך, בואכה רחוב ארלוזורוב ודרומה, הקו הכללי נהיה "צעיר" יותר עם ריכוז מרשים של מעצבים ישראלים צעירים ומבטיחים, לצד בוטיקים המתמחים באופנה מיובאת. הסגנון השולט הוא טרנדי-אורבני, מעוצב בקפידה ומתומחר בהתאם. 
    גרטרוד הוא הדבר הכי קרוב בקיץ המהביל של רחוב דיזנגוף לבוטיק פריזאי קטן ומשובח. כאן ישמחו להציע לך פנטזיה רומנטית במחירים שוברי לב. מיד בכניסה לחנות משתלט עליך ניחוח מתקתק ומשכר והיד מעצמה נשלחת לרפרף על פני תחתונים דקיקים וענוגים או חזיית תחרה מפתה שממתינים לך באגף הלנז'רי. כל אחד מן החלומות הקטנים תלוי לו אחר כבוד על קולב משל עצמו, מלווה בהסבר ידעני של המוכרת על סגולותיו הייחודיות להנעים לגופך. זה המקום לפנק את עצמך בפריטים משובחים שכל אישה עירונית שמבקשת לשדר נשיות מעודנת ומעודכנת זקוקה להם נואשות כמו קומבינזון סקסי, חצאית קלאסית או חולצה גברית שיחזיקו בארון כמה עונות טובות (דיזנגוף 225).

     החנות שושנים בדיזנגוף 234 היא חנות קטנטנה, אבל קשה להאמין שתפספסו אותה בין כל חלונות הראווה שמסביב. החנות הוקמה לפני שבע-עשרה שנים מאוסף עתיקות ביתי של אשה בשם שוש (לא, זו לא בדיחה) שהחליטה לפתוח חנות שתוקדש לאהבתה הגדולה – שושנים. כל אלפי הפריטים בחנות הצרה והצפופה, מעטים וטבעות ועד ואזות וכורסאות, מקושטים בפרחים האדומים-ורודים המפורסמים האלה והאווירה היא של חגיגת יום האהבה לאורך כל ימות השנה. הציניקנים שבחבורה עשויים לחוש שלא בטוב לנוכח מפגן הרומנטי-קיטש, שמשתלב מצוין עם שמלות הכלה שמסביב. למכורים בלבד.
    טובה'לה, בית האופנה של המעצבת המתוקשרת טובה'לה חסין, בולט אפילו ברחוב התל אביבי שבע הריגושים הוויזואליים. אצל טובה'לה הכול נוצץ: העמוד המוזהב בכניסה, מגן הדוד המוטבע ברצפת החנות המוזהבת, אפילו פח המחזור שברחוב נצבע בזהב. אחרי שנכנסים לחנות מבינים שזוהי רק ההקדמה לגלריה הקטנה שטובה'לה בנתה בחלל הפנימי בו היא מציגה את בגדיה שמתומחרים כמו ציורים של פיקאסו. הפרובוקטיביות של טובה'לה, שמפורסמת בזכות אישיותה הצבעונית לא פחות מאשר בזכות בגדיה, לא פסחה גם על חלון הראווה של החנות. בפינת החלון, כמו משקיפה על העוברים ושבים, תלויה תמונתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ומעליה מונח כתר מלכות אחשוורושי שכזה. לא נדיר להיתקל בטובה'לה מסתובבת בחנות, מתנצחת עם המוכרת או מקשקשת עם הלקוחות. קשה להאמין שטובה'לה, אשר גודל הפה שלה משתווה רק למידת הכשרון שלה, היא בכלל בת קיבוץ בעברה שגדלה על ערכי התנועה. עם ברק תמידי בעיניים, היא עוברת בין הבגדים כמו אמא גאה; מסדרת, מיישרת ומרעיפה עליהם דברי חיבה. ואם כבר משפחה - בחנות הצמודה פועלת טובהל'ס, חנותה של נעמה חסין, הבת של. האווירה הרבה יותר קלילה וכך גם אופי הבגדים ורף המחירים (דיזנגוף 220).
    ששון קדם מבוטיק האופנה  kedem-sasson  הוא אחד המעצבים הפחות שגרתיים שקבעו את מקומם ברחוב דיזנגוף. קדם פועל כבר שנים ארוכות בקצה האוונגרדי של הקונצנזוס האופנתי ויוצר בגדים שמשלבים בין אופנה יפנית מודרנית לגלביות תנ"כיות בסגנון אברהם אבינו. החיבור הזה בין העולמות ניכר בעיצובן של צמד החנויות לנשים ולגברים, בהן שולט קו נקי מאוד שמרחף מעליו ניחוח אפריקני אקזוטי. העיצובים המרהיבים של קדם מלאי ניגוד וקסם; עתירי בד, קפלים, שכבות וגזרות א-סימטריות. מן המדף הבגדים משדרים תיאטרליות דרמטית מרתיעה כמעט בעודפותה, אבל כשהם נלבשים על הגוף, הם עוטפים אותו ברכות מנחמת שתגרום גם לנבוכה שבנשים להשתחרר ולהתמסר (דיזנגוף 213). 
    בחנות הסמוכה, קיטון צר שמופרד מן הרחוב בדלת חלודה, יושב השען ישעיהו שָלפי כבר חמישים שנה. עם עינית מגדילה תחובה בעינו ומברג קטן בין אצבעותיו המזדקנות, הוא מנתח בעדינות שעון סורר. בין שעוני האורלוגין הכבדים התלויים על הקירות ועשרות מגירות עץ חומות שמזכירות בית מרקחת נושן, נדמה שהזמן עמד כאן מלכת. ואולי שלפי בכלל לא מבקש לגרום למחוגים לנוע קדימה, אלא דווקא מנסה להאט אותם קצת.

     

    ימים ארוכים שיווע אזור צפון דיזנגוף המתחדש לבית קפה ראוי לשמו שיתאים לגודל מעמד התחייה והוא לא יכול היה לבקש לעצמו מקום טוב יותר מבית הקפה המקסים מיכל. מיכל הפך מיד עם פתיחתו לקפה הקבוע של רבים מהשכנים. הקסם של המקום נובע מהשילוב המנצח בין ביתיות מזמינה לשיקיות אופנתית, עם מינון נכון של סלבריטאים שכונתיים שהמפגש האקראי עמם על כוס קפה מעורר התרגשות קלה עד מתונה. בשעות הערב אפשר לצפות כאן בסופר מוּכר, רכון על אחד השולחנות, כותב במחברתו לאורה של מנורת שולחן קטנה ובימי שישי תופסת חבורת שחקניות צעירות את מקומה על הספה הקטיפתית. לא רק האנשים יפים כאן, הרבה דברים יפים יש במיכל וכולם מוקפדים על הפרט האחרון, מהצלחת המעוטרת עליה מונח הקרואסון השמנמן המלווה בצלוחיות ריבה וחמאה ועד לערימת המגבות הצחורות שבשירותים. משקה השקדים שמככב בתפריט מיום פתיחתו מחיה נפש בימים קייצים מלאי לחות (דיזנגוף 230).

    אם תראו גבר חוצה את רחוב דיזנגוף ועל שכמו מגש עמוס מאפים ועוגות, תדעו שאתם בדרך לגן עדן. קונדיטוריה גן עדן היא קונדיטוריה הונגרית שפועלת ברחוב דיזנגוף כבר למעלה מארבעים שנה. בצד עוגות השמרים המוכרות, קורצת מן הוויטרינה עוגת הריגו יאנצ'י שמחביאה בין קפלי השמנת השוקולדית אגדה רומנטית על כנר צועני ונסיכה יפיפייה. הברקה נוספת של המגזר הקולינרי הן עוגיות האישלר הפריכות ששורשיהן עמוק בנבכי האימפריה האוסטרו-הונגרית. בחוץ, סביב השולחנות הפזורים על המדרכה תוכלו לפגוש בחבורת נשים (לא חשוב מאיזו עדה) מתלחשות ביניהן בניסיון לפענח את רזי המתכונים ומשוות בין התוצר המוגמר הנאכל על ידן בשקיקה לבין הגרסה הביתית שלהן למעדנים ההונגריים - הפנים לתל אביב, הגעגועים לבודפשט (דיזנגוף 218).


    דיזנגוף 203

     

     
    fashion state(ment)

     

    בפינה הצפון-מזרחית של מפגש הרחובות דיזנגוף וארלוזורוב מתרכזות שלוש חנויות דגל אופנתיות נעמה בצלאל, בנות ו- בנקר, הפונות לקהל הנשי העירוני המודע לעצמו ומקפיד בלבושו. שלוש החנויות מאוד שונות זו מזו בסגנונן, אך המשותף ביניהן הוא שבכל אחת מהן נבראת פנטזיה נשית אשר מתגשמת בעזרת כל פרט ופרט בחנות, מחלון הראווה המעוצב ועד אחרון האביזרים הנלווים.
    אצל נעמה בצלאל זוהי הילדה התמימה החבויה בכל אחת והעיצוב בחנות מעורר געגועים לילדות נשכחת. חלון הראווה המרהיב בצבעוניותו, הקשתות המעוגלות, הריהוט בטעם של פעם ומדף הצעצועים בירכתי החנות, כל אלה הם רק תפאורה לבגדים שנעמה מייצרת עבור מי שאוהבת את הרטרו שלה מעודכן מתמיד. אם אצל נעמה זו הילדות שנחגגת, בנות של לולו ליאם מתרפקת על הנשיות הענוגה. הבגדים של ליאם  מלטפים ועדינים, בגוונים רכים והחנות נראית כמו חדר הלבשה של נערת אצולה מתבגרת, המתהלכת לה בשעמום מפונק בין הבגדים הממתינים לה על הקולבים או מתפדרת לה ליד שולחן האיפור. בנקר הוא כלבו קטן לאופנה אורבנית עדכנית שמהלל את הבחורה העירונית-הטרנדית שחיה בתל אביב, חולמת על ניו יורק וקופצת מדי פעם לברלין. החנות הרחבה שמתפרשת על פני שתי קומות היא כמו מבוך של עיצוב אקלקטי: שנדליר א-לה ארמון ורסאי, פכפוך מים של גן זן יפני או פינת ה – all American dream. מגוון הבגדים בחנות נבחר בקפידה ומציע טעימות מושכלות מן הארץ ומחו"ל. כל אלה יוצרים תחושה עצומה של חופש לבחור ולעצב את עצמך שוב ושוב מחדש. ואם כבר מדברים על מטמורפוזות - מי שנהג להסתובב ברחוב לפני כעשור אולי יצליח לזהות שכאן שכן בעבר המועדון המיתולוגי "אוסקר" שאירח קהל צבעוני  לערבי שירה בציבור.

    זוכרים את הכלות מהכלה-לה-לנד? כאן תמצאו את החתנים שלהן מודדים חליפות פשתן עם צווארון סיני ורקמה יפנית שתפרה פיליפינית זריזת ידיים בסגנון צרפתי. בין רחוב ארלוזורוב ושדרות בן גוריון צצים לפתע בזה אחר זה הבוטיקים  דורון אשכנזי,  IZAK, דויד ששון וליאת זרמון הפונים כולם לקהל הגברי ויוצרים יחד מעין "מתחם גברים". יש פער תרבותי ניכר בין המראה החליפתי המתוחכם שבחלון הראווה לבין הגבר התל אביבי שמסתובב ברחוב עם גופיה, מכנסי ג'ינס מהוהים וכפכפי אצבע, אבל מעצבי האופנה הגברית התל אביבית לא אומרים נואש ומציגים שוב ושוב קולקציות שאמורות לגרום לגברברי העיר להראות קצת יותר אופנתיים. האופטימיים יראו באי הגברי הזה בלב הג'ונגל הנשי מסביב משום אפליה מתקנת של מיעוט מדוכא, והציניקנים יצקצקו בלשונם וידברו על נשיותו של "הגבר החדש" שמצטרף למעגל קורבנות האופנה. אם נניח לדיונים הפילוסופים, חנויות אלה פונות באופן מסורתי לקהל החתנים לעתיד שעבור רבים מהם זהו הערב היחיד בחייהם בו ילבשו מכנסיים מחויטים או ג'קט ראוי לשמו. בניגוד לחנויות הנשים מסביב, בהן המוכרות הן חלק בלתי נפרד מהתדמית הכוללת של בית האופנה, בחנויות הגברים אפילו המוכרים לא לובשים את התוצרת האופנתית של החנות.
    בדיזנגוף 194 תמצאו את חנות הסיגרים בריל, שהולכת צעד אחד קדימה ומנסה כבר למעלה מעשור לעצב את תרבות בילוי הפנאי הגברית. מינון הפאסון כאן גובר אפילו על מינון העשן הסמיך מן הסיגרים. מי שאינו נרתע מזוטות שכאלה, יוכל להתרווח על כורסת עור כבדה בפינת העישון וליהנות מסיגר קובני מלווה בשיח נעים עם צוות החנות המקצועי ושאר האורחים המזדמנים. זהו ככל הנראה המקום האחרון בעיר בו לא ידרשו מכם לכבות את הסיגריה.
    בניגוד לגברים המעוצבים הנשקפים מחלונות הראווה באזור, קהל גברי אחר, תשוש יותר וזוהר הרבה פחות יושב לו דרך קבע במקום הקטן שבדיזנגוף 187. כמה כסאות פלסטיק על המדרכה, ספק קיוסק-ספק בר ללא שם, זהו מקום חסר עיצוב וחף מיומרה עם מתקן מתגלגל לנקניקיות, בירה בכוסות פלסטיק ובקבוקי וודקה זולים על המדף. בימי שישי בבוקר מתכנס כאן פרלמנט עממי של זקני הסביבה שיושב וצופה על הרחוב.

    כאנטיתזה ל"רטרו האופנתי" מסביב, יש בדיזנגוף מקבץ מפתיע של חנויות לעתיקות שמציעות את הדבר האמיתי. במקרה או שלא במקרה, חנויות העתיקות ברחוב מנוהלות על ידי נשים מבוגרות ומציעות בעיקר תכשיטים וחפצים ביתיים שאספו לאורך חייהן. מרגלית מדיזנגוף 185 מודה שפשוט אספה ואספה, עד שנגמר לה המקום בבית ואז החליטה לפתוח חנות. החנות שלה מלווה את דיזנגוף עוד מימיו הקשים לפני יותר מעשור, ומרגלית עדיין מחכה ליום בו כלות צעירות יבואו אליה כדי לקנות טבעות נישואין שיש מאחוריהן סיפור חיים קורע לב - למתמידים בחיטוט מובטחים אוצרות בלומים.
    ברוח האספנות השיטתית ולכאורה מחוץ למקומה הטבעי, תמצאו בדיזנגוף 172 את מאורית – חנות פסיכדלית למראה המתמחה במנורות, ששוכנת בתוך הקרביים של רובע האופנה התל אביבי. לחנות אין חלון ראווה, קירות רצפה או תקרה, את כל אלה מכסים מאות מנורות, נברשות ואהילים בשלל דוגמאות, גדלים וצבעים. כשיורדים במדרגות הצרות אל תוככי החנות ומביטים על המנורות הצבעוניות שמקיפות אותך מכל עבר, מרגישים קצת כמו אלדין שנכנס למערה לחפש את מנורת הקסמים. גולת הכותרת של המקום הן השנדלייר נוטפות הקריסטלים שמפארות את חלל החנות. אם יש לכם מקום בבית לשנדלייר כזה, אתם כנראה גרים מחוץ לתל אביב.

    קפה בתיה בדיזנגוף 197 נפתח בשנת 1941 והוא פועל מאז ללא הפסקה. בתיה יום-טוב,  הבעלים, כבר לא במטבח, אבל עדין מכינים שם יום-יום קרפעלך, רגל קרושה, מרק עוף עם לוקשן ושאר מעדנים. בתיה היא לא רק מסעדה המפורסמת בזכות האוכל הביתי שלה, אלא ממש מוזיאון חי לתרבות היהודית המזרח-אירופית שהיגרה לתל אביב בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. לצד המאכלים המסורתיים, התפריטים הנוסטלגיים שלא התשנו בחלוף השנים, תמצאו כאן סועדים יחד דור הלקוחות הוותיקים שפוקדים את המסעדה באופן קבוע וחבר'ה צעירים שמתגעגעים לאוכל של סבתא. יש משהו מקסים באותה מלצרית חיננית בשנות העשרים לחייה עם פירסינג בגבה וג'ינס שקצה תחתונים מבצבץ ממנו, שממליצה לאדון ליאון הקשיש על גפילטע מצוין. הקורנדביף הביתי הוא מנת הדגל של בתיה ובימי חמישי משתרך כאן תור של מזמיני טייק-אווי לקראת ארוחת יום שישי. כמה עשרות מטרים מכאן שוכן מוזיאון הגולה המתחרה – קיטון, שקיים אף הוא משנות הארבעים ולפי האגדה קיבל את שמו מאלכסנדר פן שנהג לסעוד בו (דיזנגוף 145). לכם רק נותר לבחור באיזה מהשטייטלים להתיישב, להתרפק על הכיסא לאחור ולמלמל מתחת לשפם "מה היה לי רע בגליציה..." .
    מעברו השני של רחוב ארלוזורוב, סטודיו פוטו פרג' גם הוא כבר כמעט 40 שנה באזור. לכאן היו באים התל אביביים לצלם את ילדיהם בתחפושת פורים או בימי הולדת, עם ההבטחה הנצחית המתנוססת בחלון הראווה שאצל פרג' "תראו יותר יפים מיפים". סטודיו פרג' היה חלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית של שנות השבעים בתל אביב וצילומי הנוף הקיטשיים בהם התפרסם אף הונצחו ב"שיר הפרחה" מפסקול הסרט "שלאגר", שהפך את עפרה חזה לכוכבת: "השמש של פרג' קורעת את הים ואני מפליגה בתוך הכפכפים" (מילים: אסי דיין). פרג' היה גם הראשון להציע פיתוח מהיר של פילם, וגם כיום בעולם הדיגיטלי שכבר לא יודע בכלל מה זה פילם, כולם זוכרים את המענה האולטימטיבי של אלה המבקשים שלא יאיצו בעבודתם - "מה אני פוטו פרג'?!" (דיזנגוף 195).
    עד לפני מספר שנים, במקום מגדל הקומות שמתנשא מעל פוטו פרג' עוד ניתן היה לראות את שרידיו של אולם הקולנוע ארמון דוד. בימים שדיזנגוף הגיע עד לרחוב ארלוזורוב, כי צפונה ממנו לא היה יותר כלום, הקולנוע היה נקודת מפגש עבור החבר'ה הצעירים שהיו יוצאים מכאן לשיטוטיהם לאורך רחוב דיזנגוף. 
    סניף הפיצה האט ממול שוכן בכתובת התמימה דיזנגוף 206. האוהדים השרופים ידעו לספר, שכאן התחילה המסורת של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, שסועדת את לבה אחרי המשחקים  במסעדה שנושאת את שם הכתובת הזו -  206  - אבל כבר מזמן שוכנת במקום אחר.

    אם מתקדמים על רחוב ארלוזורוב לכיוון הים, מגיעים לחניון ענק נטוש ומסוגר, מלא בכתובות גרפיטי וריח שתן. המקום הנכלולי הזה בלִבּה של העיר, ללא ספק הלוקיישן האידאלי לסרט האימה העברי הראשון, שימש במשך שנים ארוכות כמוסך של חברת "דן". כאשר נבנה המוסך בשנות השלושים של המאה הקודמת, איש עוד לא דמיין שיום אחד רחוב ארלוזורוב יהיה יעד נדל"ני מבוקש בליבה  של עיר שבקושי עם טוסטוס אפשר לזוז בה. עם השנים, מוסך האוטובוסים הוצא אל מחוץ לעיר והמקום שימש כמגרש חניה. כיום יש תכניות לבנות כאן מגדל דירות יוקרתי, שלתל אביבי הממוצע ממילא לא יהיה כסף לגור בו. 

     

    הפוסט הבא יתחיל משדרות בן גוריון - להתראות חיוך


    span.jajahWrapper { font-size:1em; color:#B11196; text-decoration:underline; } a.jajahLink { color:#000000; text-decoration:none; } span.jajahInLink:hover { background-color:#B11196; }
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      רננה קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      קו 5 - מדריך עירוני לתל אביב