"אישה גאה מן האטלס", הוא ספרה השני של הסופרת שוש רואימי, חברת ילדות של אימי. שתיהן נולדו במרקש, הלא היא העיר האדומה.אני זוכרת את שוש, עוד מימי הילדות העליזים בדימונה, אך לפני שנה וחצי לערך, פגשתי אותה שוב אצל הורי ומאז אנחנו בקשר לא יאומן.לפני כמה חודשים היא באה לבקרני ובמשך בוקר שלם שוחחנו ונהננו זו מחברתה של זו. היא נתנה לי במתנה את ספרה השני "אישה גאה מן האטלס".מרגע שהתחלתי לקרוא, לא יכולתי לעזוב את הספר, נהנתי שוב מכל התאורים ששמעתי עליהם מהוריי, על ה"פראן" שאליו הולכים לאפות את הלחם לקראת השבת, על ה"מלאח", הלא הוא הגטו היהודי, ועל אוּריקה הנפלאה (אזור כפרי ליד מרקש). לשמחתי הרבה, בשנות ה-20 לחיי, ביקרנו במרוקו במשך חודש ימים עם הוריי ואחיי, כך שהתאורים של שוש בספר, תָאמו לגמרי את הזכרונות שלי מן הטיול המרגש והמופלא. למה הספר הזה חשוב לי? כיוון שבמהלך ילדותי ובגרותי המוקדמת, דיי התביישתי במוצא של הוריי, התביישתי בשפה המרוקאית והצרפתית גם יחד (איזו החמצה....), לא אהבתי את תגובות הסביבה כששמעו שאני "מרוקאית" וגם מ"דימונה", כאילו היו אלו שתי מכות מצרים, שלא יכולות להתממש בנערה אחת. אני זוכרת את החוויה מקורס חוי"ה (חינוך וידיעת הארץ) בצבא. המ"כּיות בטירונות סיפרו לי בדיעבד, שכשהן קיבלו את רשימת החניכות מקורס חוי"ה, רוב השמות היו בעלי גוון אשכנזי/ישראלי ושלי היה מזרחי/פריפריאלי – ולכן הן נורא חששו ממני ואמרו לעצמן "איך יכול להיות שמרוקאית מדימונה התקבלה לקורס חוי"ה?". השאלה הזו, חזרה על עצמה בכל מיני שלבים בחיי. בשנות לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים, עבדתי לפרנסתי כפסנתרנית במלון היאט. ורבים מן האורחים התקרבו אל הפסנתר (הרי אני לא נושכת במבט ראשון) והתחילו לשוחח על הא ועל דא ולאחר שתי שאלות החובה לכל ישראלי מצוי- "איך קוראים לך?" ו- "מאיפה את"?, הם כבר ידעו עליי הכל, אפילו יותר משאני יודעת על עצמי. ולאחר הניתוח הראשוני (שבו כל הסטראוטיפים והדעות הקדומות משחקות תפקיד ראשי), מיד הגיעה השאלה השכיחה: "איך יכול להיות שמרוקאית מדימונה מנגנת בפסנתר?" באותה התקופה, השאלות האלו נתפסו בעיניי כמתריסות, משתלחות ומעצבנות. כיום, ממרומי שנותיי, אני במקום אחר, יותר מֶקבל ושַלֶם. שמרתי את שם נעוריי ובכל מקום אליו אני הולכת, אני גאה להשתמש בשני השמות שלי "בוסקילה-ים" – וכשהשאלה המתבקשת עולה "מהו השם המקורי שלך, "בוסקילה" או "ים"?", אני מיד מבינה את מה שרוצים לדעת עליי... ומגיבה בחיוך. אחד המרצים במרכז הבינתחומי, פגש אותי בכמה דקות מעבר בין השעור שלו לשעור שלי, לחצנו ידיים, הצגנו עצמנו בשם, ומיד לאחר שאמרתי את שמי, הוא אמר לי: "אני גאה שיש במרכז הבינתחומי מרצים מזרחיים" והשבתי לו: "גם אני גאה".אין לי כוונה להעלות את הנושא העדתי, מן המקום המקופח, ממש לא. אני לא מרגישה מקופחת ובשום שלב בחיי לא קרה לי, שלא קיבלו אותי למקום מסויים בגלל שמי או מוצא הוריי. אני רק רוצה להעביר מסר של שלמוּת, ההיפך ממוּשלמוּת, עם מה שאתה. אני מאמינה שכל מי שעובד קשה, מתאמץ ומשקיע יקצור את הפירות בבוא הזמן. ערב ההשקה של הספר "אישה גאה מן האטלס" יתקיים ב 10/6/09 בשעה 19:00 בספרייה העירונית בבאר-שבע. בקיצור....תעבירו את זה הלאה, תקראו ותהנו! באהבה רבהאסנת |