הרגע הודיעה לי שהבת שלה מתחתנת.

לא דיברנו שנים ארוכות וברגע,  

היא , האלילה של שנות נעורי, נהייתה פתאום "האמא של הכלה".  

איך שהזמן טס.

 רק הסיפור שלי איתה, קפא, ברגע.

בשבריר של אכזבה...

היא, שפעם היתה  הכי -הכי, התאיידה והתאיינה, רק בגלל הצצה.

לפני כן, היא היתה המודל שלי. 

חכמה, אמיצה, קראה מדפים שלמים של הספריה המקומית והיתה גדולה ממני כמעט בעשור.

היא היתה זו שבישוב הקטן והמדברי שבו גרנו, הראשים היו מסתובבים אחריה.

אז מה הפלא שרציתי גם?!? אהבתי לדבר איתה ולהרגיש גדולה וחשבתי שאני בת מזל שיש לי חברה כזו. כל כך מתוחכמת. שמשרתת בסיירת  ונוסעת לראות הצגות בבאר שבע לבד.

אבל אז, ברגע אחד, הכל השתנה.

זה קרה במדבר, כמובן.

הייתי יחד עם שני חברים בני גילי, והחלטנו לצאת למסע.

כל פעם היו לנו "מסעות" כאלה.

אני הייתי זורקת רעיון, וזה הספיק.

תמיד שניים, לפחות, היו מצטרפים והנה - מסע.

כמו בסיפורים שלה ובעיקר כמו בספרים שכל כך אהבנו לקרוא , היא תמיד היתה הממליצה, כמובן,

כשהיה חם מדי, או קר מדי ל"מסעות".

בקיצור -

הפעם, בוקר של יום סתווי , שלושתינו תפסנו טרמפ לעבדת.

משם, תיכננו ללכת ברגל לסולמות של עין עבדת ולחזור דרך המדרשה, בערב.

הולכים. צוחקים. מספרים סיפורים והדרך מתקדמת. ה"שיא" היה אמור להיות הירידה בסולמות,

 כי אחר כך זה כבר " לא חוכמה".

רק הולכים.

כשירדנו, היה שקט. בכל זאת, גבוה. עמוק. מחכים שכבר יגמר.

אחר כך, בגלל השקט כנראה, ראינו עדר של יעלים עם קטנטנים. השקט נשמר,

התקרבנו לאט לאט..כמעט עד קצה המצוק התחתי.

ואז - פתאום ראינו את שולי ההאדום ירוק והמשבצות, למטה.

ממש מתחתינו. היתה פרושה לה שמיכה.

ממול היו היעלים, אבל למטה היתה רגל חשופה. אנושית.

כשהתקרבנו קצת יותר לקצה, היה גם ישבן לבנבן, מעל.

העיניים של שלושתינו היו כבר קרועות לרווחה.

בוקר, אבל כן, זה אמיתי.

שמיכה על שולי המצוק שלמטה וכן - זה  זוג מתעלס.

אצל שלושתינו הלב דופק, ואפשר לשמוע את ה"בום-בום-בום" והנה, איזה חיוכים נפערים בפני הבנים.

איזה צחוקים חנוקים. ואני, שאומרת בלחש:"תשתקו!תשתקו!"

ומפחדת להתפס.

אבל אז הם שמעו אותנו. המתעלסים.

היישבן, שהתיישב על השמיכה המשובצת, היה שלה. מתחתיה, התגלה אביו של אחד מחברי לטיול.

אהה - ושכחתי לציין שאח שלה היה החבר השני שלי למסע ההרפתקני הזה.

הם ראו אותנו ואנחנו אותם. וכל העיניים הורדו. 

אחר כך הלכנו משם. חזרנו לשביל ושתקנו.

כל אחד הלך עם עצמו.

אני קצת בכיתי. הבנים היו רחוקים ממני, אז הרשיתי לעצמי.

בכיתי בגללי ובגללם.

ובעיקר כי האלילה שלי התנפצה.

אחר כך, לא דיברנו על זה יותר.

אבל גם לא יצאתי איתם ל"מסעות".

הבן שלו והאח שלה ואני לא יכולנו לשהות יותר יחד, במקום אחד, לבדנו.מאז.

הפסדתי אותם. ואותה.

והכל, בגללה....

   ועכשיו - היא התקשרה כדי לספר שהיא מחתנת בת.

איזה עולם.....