חייתי לי חיים של קלישאה שאננה,

על גבול התחום המוניציפאלי של אחת מערי השינה.

הייתי נשואה לאלוף נעוריי,

ועסקתי בגידול 2.5 ילדיי.

אישה רגילה, נקייה, מתונה,

עשיתי שופינג כמו כולן - בעיקר בסוף עונה.

אבל כל לילה המחשבות מענות.

מרפרפים במוחי בדי וילונות.

אישי לידי בקצב נוחר,

יללות חתולים ומקרר מטרטר.

ממקום לא ידוע, עולה כמו בחילה,

תחושה עוטפת - תשוקה למלמלה.

תנועה סוחפת גלים בתוכי.

צעיפים דקים עפים ברוחי.

שכבות של מוסלין לבן ורך,

משי מבריק ברגלים נכרך,

בד אוורירי בשמלת אגדה,

גלים ואדוות מקציפות על גדה.

מפל שניגר ועולה חזרה,

תפרים מתפתלים בדוגמת תחרה,

החיים שורקים לי מחוץ לחלון,

מסמנים לי לבוא בתזזית הוילון.

הבוקר צלול בנחלת בנימין.

אנשים אפורים, טרודים עמלנים.

אז דווקא שם אני מתחילה,

ועוטפת אותם בשכבות מלמלה.

המדרכות הנוקשות מקבלות טיפול,

בקצוות מוסיפה קצת רוך וסלסול.

את הדרך השחורה, הנוסעת אחורה,

אני מכסה בצעיף שקוף כמו של איזידורה.

מגע נשי מקבל המוסך,

מפות רקומות מונחות על הפח.

יש! החגיגה רק מתחילה,

הבית יראה כמו שמלת כלה.

הילדים יהיו שושבינים קטנים,

את האיש במיטה אכסה בסדינים.

פריפות, פרפרים וסרטים לקישוט,

כותנה וסטן על כל הריהוט.

כמו שכבות של עוגת קצפת,

המלמלה העדינה את הכל עוטפת.

גזירי תחרה הם טפטים לקיר,

וברבורים רקומים מטים צוואר שביר.

כריות נזרקות ברישול מחושב,

בסגנון עתיק עם הטאץ' של עכשיו.

נוזלים וילונות והופכים לנחלים,

שטים במורד מדרגות וגדלים,

יוצאים לחצר ומשם לשכונה,

מציפים את הכל בחדווה לבנה.

אם הגעתי לעדן – תנו לי סימן. אחרת, למה גם פה הכל לבן? לא, אני לא זוכרת את הדרך לכאן. נעלמתי לגמרי בתוך ענן. בבית חולים? אני לא חולה! רק תקפה אותי תשוקה למלמלה.