-         "נו, אולי תיגשי כבר לעמית? הוא צורח כבר חצי שעה בלי הפסקה!". רויטל לא ענתה. בחדר הסמוך המשיך התינוק בן החודש לצווח במלוא כוח ריאותיו הזעירות, כבודק את טווח השימוש בהן. היא התרוממה בכבדות מהכורסה, שבה סיימה להניק אותו רק לפני...מתי זה היה?   

זה מכבר איבדה כל חוש לזמן. הנקה, החתלה, הרדמה, על הידיים להוצאת גזים, שוב הנקה, שוב החתלה, הרדמה, שינה חטופה מוכנה להתעורר בכל רגע...אלי,אלי, זה לא ייגמר לעולם??? למה היא לא מצליחה להתרומם מהכורסה? צחקוק ילדותי פרוע של ילד בן 5 ביעבע מאחורי גבה. משיכה כואבת גילתה לה ששוב הוצמדה לכורסה בעזרת האזיקים הפלסטיים שרועי, בנה בכורה, קיבל במתנה ליום הולדתו האחרון.

 ברדיו הסתלסל לפתע בעוצמות בלתי אפשריות " מתגעגע! ולא מבין לאן הלב שלי נוסע...".לבי כבר מזמן נסע מכאן, חשבה רויטל במרירות. רק הקליפה הריקה שלי נותרה בבית. קליפה קשה, יבשה, נטולת אהבה...כאילו מישהו רוקן את כל עסיס החיים מתוכה...

"זה רק דיכאון לאחר לידה", אמרו לה כולם בפנים אוהדות. אבל הדיכאון, מה מוזר, לא עבר אחרי שנה. גם לא אחרי שנתיים. היא סברה שילד נוסף יחזיר לה את מה שאבד, וכך מצאה את עצמה חובקת את עמית, כשדיכאון כבד יותר, עבה יותר, עוטף אותה כמו שכבת עננים אפורים המסרבת להתפזר. חלומה הישן שבו היא בעלת קונדיטוריה קטנה ואיכותית, המוכרת עוגות שלא נמכרות בשום מקום אחר, פרי דמיונה היצירתי הנלהב,  אותו חלום התגולל כעת על הרצפה  חנוק מצואת תינוקות...

זה לא שעזרא, בעלה, לא ניסה לעזור. "רק נתאזן כלכלית ואני מבטיח לך שאגשים את חלומך!", הבטיח לה שוב ושוב. בהתחלה עוד האמינה לו והתפטרה מעבודתה כיועצת בבית ספר. "אני הולכת לפתוח קונדיטוריה!", סיפרה בפנים זורחות לחברותיה התמהות. אחר כך עברו דירה והתשלומים הרקיעו שחקים. עזרא לקח עבודה נוספת וכמעט לא הגיע הביתה. ברגעים המועטים שהצליחו לדבר בין צווחת תינוק אחת לשנייה, היו נושאי הדיון המרתקים מדוע לא עשתה כביסה, ואיך ייתכן שגבר שחוזר מעבודה מפרכת צריך לחמם  את האוכל שלו בעצמו. רויטל שתקה. ושוב שתקה. היא זכרה את רגעי הבדידות הארוכים שלה כרווקה, את פרשיות האהבים הכואבות שלה, שלא הובילו אלא ללב שותת דם. אותו לב שכעת כל כך רוצה לעזוב הכול ולנסוע.

כן, לעזוב הכול ולנסוע! לפריז, שבחלונות הראווה שלה מוצגות עוגות פאי זעירות של פטל אדום, אוכמניות כחולות, אננס צהוב....או אולי להונגריה, ללמוד אחת ולתמיד איך הם עושים את ה"זאכר טורט" המפורסם שלהם?  גם לונדון לא אפשרות רעה בכלל ,עם מאפי ה"סקונס" המיוחדים ,המוגשים בשעת התה על מגש תלת קומתי , יחד עם ריבת דובדבנים...

רויטל עצמה את עיניה. הנה היא בשמלת משי ארוכה, מבהיקה, מובילה את מלכת אנגליה למקום הכבוד בקונדיטוריה הלונדונית האיכותית שלה...ושוב היא, הפעם בחליפה מחויטת  הדורה בסגנון פריזאי, מובילה את נשיא צרפת למושב הקטיפה של האח"מים, בקונדיטוריה המפורסמת שלה בשדרות שאנז אליזה...ועכשיו היא ברומא...כתפיה החשופות עטויות צעיף איטלקי אופייני, מובילה את האפיפיור לסניף "עוגות רויטל" ברומא, הסניף שהתמחה בהגשת עוגות מתוקות אופייניות למאה ה-16, על פי מתכונים שהשתמרו במשך שנים בספריית הוותיקן...

"אימא! עשית לי את העוגה שהבטחת לי אתמול, כשהבאתי שלושה כוכבי הצטיינות מהגננת?". בעלת הקונדיטוריה הדמיונית הקיצה מחלומה המפואר היישר לתוך המציאות האפרורית, כשקולו הצייצני של רועי קודח את אוזנה שוב ושוב. היא ניגשה למטבח בצעדים כבדים כשל אסירת עולם. שם התמסרה לאפיית עוגת השוקולד בכל הלהט שפעם הייתה מקדישה ללילות השנה הראשונה לנישואיה. כמו תמיד, שכחה הכול בזמן האפייה. ידיה המיומנות לשו, הקציפו, מרחו את הקרם המתוק מעל, וקישטו בסוכריות צבעוניות שילדים אוהבים.

 כן, עוגה כזאת בדיוק הייתה צריכה להימכר בקונדיטוריה שלה, כשגבר כהה ויפה תואר קונה אותה לארוסתו, וחוזר אחר כך לשבח את רויטל, מתבונן בה בהערצה, מחמיא לה עד שסומק עולה בלחייה. לכזה גבר בדיוק היא זקוקה בחייה, אחד שאוהב את כישרונה המופלא, שמעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה, שלא מבלבל לה את המוח עם ארוחות ערב וחיתולים....

כה שקועה הייתה במעשה היצירה, עד שלא שמעה את פעמון הדלת מצלצל. לא ראתה את האורח שנכנס הביתה עד שדמותו הגבוהה עמדה בפתח המטבח. "אז כאן מתחבאת הקונדיטורית המוכשרת שעזרא סיפר לנו עליה!", אמר האיש בחליפה המהודרת, במבטא צרפתי בולט. "רויטל, תכירי את מר פטיסרי", שמעה את בעלה אומר בקול מתרונן מאחורי גבה. "הוא חבר ילדות שלי שעבר עם משפחתו לפריז בגיל 10 וכעת הוא בביקור מולדת."

בפנים לוהטות ממבוכה תלשה רויטל את הסינר ממותניה, והעבירה יד מקומחת בשערה המדובלל. בתוכה רתחה מזעם על חוסר ההתחשבות של בעלה. להביא אורח בלי ליידע אותה מראש, כשהבית מבולגן, והיא נראית זוועה, כולה מרוחה בשוקולד ובקמח! כמה מתאים לעזרא!  במקום לעזור, רק להרוס לה את היום! אם הייתה זקוקה להוכחה שאהבתו אליה התאדתה מזמן דרך חורי סל הכביסה, הנה ההוכחה לפניה- מי שאוהב אישה לא מפיל עליה אורחים בלתי קרואים חודש אחרי לידה! תיכף הוא ירצה גם פרוסת עוגה! למה לא? המשרתת תציית בדממה, כרגיל!

"איזה ריח נהדר!", התפעל האורח. "אשמח לפרוסת עוגה, אחרי ששמעתי כל כך הרבה מבעלך על כישרונך!". בשפתיים קפוצות ובאי רצון מופגן פרסה רויטל מעוגת השוקולד הריחנית למר פטיסרי, חחח איזה שם מצחיק..-".פטיסרי זה לא מאפה קינוח צרפתי? " שאלה ברשעות את האיש בחליפה. "קצת מוזר לשאת שם כזה, לא?", המשיכה באכזריות.

אך הזר רק חייך , כאילו שמח לשאלה. "זה שם מחייב, בזה את צודקת. אבל אני נושא אותו בגאווה. את מבינה, אבי הפריזאי הוא בן לשושלת  הקונדיטורים המפורסמת ביותר בפריז. האמת, שזאת הסיבה ,שבעלך הציק לי כל החודש האחרון והפציר בי לבוא לארץ . הוא אמר לי ,שאין לו ספק ,שאת האדם הכי מתאים לנהל את הסניף הישראלי של רשת הקונדיטוריות שלנו. אני לא מכיר הרבה בעלים שכל כך מפרגנים לאישה שלהם..."