בפוסט זה (בהמשך לפוסט הקודם) אני סוקר את הרצאתו של קרלו שטרנגר מהכנס - "מה תאמר לנער כשהוא בן 50"
פרופ' קרלו שטרנגר - אפשרויות קיומיות בצל סופיות החיים
לא נראה לי שאפשר לדבר על הרצאה מפי קרלו שטרנגר מבלי לדבר גם אד הומינם – על קרלו שטרנגר האיש. ואין אני נזקק כאן לגילוי נאות מפני שלי ולקרלו אין קשר מסוג כלשהו - לא אישי ולא מקצועי - הקשר שלי עם קרלו שטרנגר הוא עם פרסונה. וכקשר בין אדם לבין פרסונה אני מודה שזהו קשר מתגמל במיוחד. קרלו שטרנגר הפרסונה נותן שפע סיבות ליהנות מקשר מסוג זה - הוא כריזמטי, רהוט, מקרין דימוי של גיבור אותנטי, ופוסע בקלות לעמדת המנטור המקצועי (בשדה הפסיכותרפיה ובשדה האקדמי). זאת ועוד - בספריו הוא מצליח לצייר באופן סיפורי, קרוב לחוויה ואקדמי כאחד, את תלאות וריגושי חיי האורבניים כגבר צעיר, ועל כך תודתי לו.
ניכר בהרצאתו כי ביכולתו של שטרנגר להבנות מהלך לוגי של הצגת טיעון בצורה משובחת. השאלה שהעסיקה אותו היתה הסתירה לכאורה בין שתי תפיסות מקובלות אודות אמצע החיים. הראשונה, מבית מדרשו של אליוט ז'אק (פסיכואנליטיקאי שטבע את המושג משבר אמצע החיים בשנות השישים של המאה הקודמת), גורסת כי תקופה זו עשויה להיות עבור פרטים מסוימים (ושטרנגר נזהר והסתייג מפני הצגה של תיאוריית התפתחות נורמטיבית ואוניברסאלית בדבריו), תקופה של צלילות מבט וחדות ראייה ביחס לעצמי. צלילות מבט וחדות ראייה, שבעזרתן מזקק הפרט את החומרים הבסיסיים החיוניים בחייו. והבחירה לחיות את החיים בצמידות ליסודות הבסיסיים של חייו מהווה ביטוי לאותנטיות הפרט. כדוגמה לכך הציג שטרנגר את השינוי בפורטרטים העצמיים של רמברנדט שלאורך התפתחותם שזור קו של ראייה ההופכת מפוכחת יותר ויותר, לעיתים אף אכזרית - אולם לטענתו האמת המפוכחת של רמברנדט שמתפתחת כרונולוגית בציוריו בוראת גם יופי. (ניתן לעבור לגלריית התמונות שם אספתי מספר פורטרטים עצמיים של רמברנדט מתקופות שונות בחייו ולבחון את טענתו של שטרנגר)
מנגד עומדת תיאוריה אחרת שהנחותיה פסיכו דינאמיות/אקזיסטנציאליות שזכתה לאישוש אמפירי נרחב – Terror management theory. תיאוריה זו מבוססת על טיעוניו של אנתרופולוג בשם ארנסט בקר. בספרו המצליח "The denial of death"מציג בקר את העמדה כי בבסיס החוויה האנושית ניצב הפחד מהמוות וכי ההתכחשות לפחד זה היא צורך בסיסי שחיוני לתפקוד. ההתכחשות למוות לא רק שניצבת בבסיס פעולות אינדיבידואליות רבות, אלא היא ה-raison d'être של התרבות. חשיבותה הגדולה של התרבות שהיא מאפשרת אל-מוות סמלי עבור השותפים בה.
אם כך אליוט ז'אק והפיכחון הגובר מצד אחד וארנסט בקר והצורך החיוני באשליית האלמוות מצד שני. כיצד ניתן לפתור את הסתירה?
שטרנגר מציע לאחוז במקל בשני קצותיו, לאמץ עמדה שמכילה פרדוקס (ואם לטעון גם טענה ביקורתית הרי שחלק זה בהרצאה נדרש היה ליתר פיתוח). שטרנגר השתמש כאן במושג מרחב הביניים של וויניקוט כמרחב שמאפשר להיות במגע גם עם זה וגם עם זה, כמרחב שמאפשר לשמור על דיאלקטיקה בין עמדות אלה על סתירותיהן לכאורה.
את הרצאתו סיים שטרנגר בתיאור מקרה שדרכו הציג את משמעותו של מתח זה במישור האינדיבידואלי. הוא הדגים בעזרת הצגת דמות של מטופל, שמציג צלילות ופיכחון לכאורה, אך כאלה שמבוססים למעשה על מידה עצומה של שנאה עצמית, כי פיכחון בנוגע לחומרים מהם אנו מורכבים אינו מחייב השלמה פסיבית בהכרח. פיכחון וצלילות שנמצאים בדיאלקטיקה עם הרצון לאלמוות מאפשרים יחדיו חופש ושינוי. עם זאת, הדבר מבוסס על עמדה אותה הפרט נדרש לאמץ ושהינה בסיסית יותר מכל פרשנות אפשרית שעשוי לתת המטפל - את עמדה זו מכנה שטרנגר קבלה עצמית דינאמית ביחס לחיים.
http://www.hebpsy.net/temper_articles.asp?t=0&id=2158
|