ההתנדבות במרכז השיקום של בית החולים הייתה אחת ההתנסויות המעשירות ביותר שעברו על גלי וחברתה אפרת. הן שמחו להושיט יד ולהביא לשינוי בחייהם של אנשים. זו הייתה תמיד עבודה מעניינת, אבל היא הייתה אמורה להיות מהנה במיוחד באותו היום: המשימה שלהן הייתה להצטרף לצוות השיקום, ליציאה עם קבוצת חולים לפארק שבצידה השני של העיר.

הבנות עלו על האוטובוס הצפוף והתמקמו בנוחיות במקומותיהן, כאשר עלו שלוש עובדות מבוגרות. גלי התבוננה סביבה וגילתה שלא נותרו מקומות פנויים בהם יוכלו לשבת. היא נגעה בכתפה של חברתה - "בואי ניתן להן את המקומות שלנו", היא לחשה. "זאת לא נסיעה ארוכה ואני בטוחה שלנו יהיה יותר קל לעמוד מאשר להן."

אפרת הסכימה מייד. הן קמו והציעו את מקומותיהן לשתיים מהנשים, שהיו אסירות תודה.

שני מושבים מאחוריהן ישבה נערה בערך בגילן. גלי הבינה שגם היא מתנדבת כמותן, או חלק כלשהו מהצוות. הנערות הניחו שלאחר שהן קמו, תבין גם היא את ה"רמז" ותיתן לאישה השלישית לשבת. אבל משום מה היא לא קלטה, ולמרות שהאישה המבוגרת עמדה כמעט לידה, היא לא זזה ממקומה.

כשהאוטובוס התחיל לנסוע, התרגזו גלי ואפרת יותר ויותר למראה מעורר החמלה של האישה המבוגרת, שלא עבר עליה זמן קל במיוחד בעמידה, בעוד שהמתנדבת הצעירה והבריאה יושבת לה בנוחות כשפניה טמונים בתוך מגאזין, כאילו ששום דבר אחר לא מעניין אותה.

זה פשוט לא היה בסדר. בטח, הרבה יותר נוח לשבת, אבל הן ויתרו על מושביהן, למה הנערה הזאת לא יכולה לעשות את אותו הדבר?

"בטח נורא קשה לאנשים מבוגרים לעמוד באוטובוס", העירה גלי לחברתה, כשהיא מרימה את קולה מספיק כדי שהנערה היושבת תשמע.

אפרת קלטה את הרמז. "נראה לי שצעירים עם דרך-ארץ צריכים לקום ולתת את מקומות הישיבה למבוגרים, נכון?" היא ענתה בקול רם.

בשלב זה, התחילה הנערה להראות סימני אי-נוחות. היא נעה מעט יותר פנימה במושבה, כאילו מבקשת להתרחק מהמבטים ומהאישה העומדת לידה. הנערות, מצידן, הופתעו מחוסר רגישותה. נראה שהיא נחושה לשבת ולהניח לאשת הצוות המבוגרת לסבול, בכל תנאי. אבל גלי ואפרת לא היו מוכנות לוותר בכזאת קלות - לא כשהן כל כך בטוחות בצדקתן.

"נראה לי שיש בני אדם שאף פעם לא למדו נימוסים, ואיכפת להם רק מעצמם", אמרה גלי, והפעם נעצה מבט ישיר בנערה. היא דיברה בקול רם כזה עד שחלק מהנוסעים הפנו את ראשיהם לעקוב אחר ההתרחשויות. אנשים נוספים התחילו לשלוח מבטים כעוסים אל הנערה שהמשיכה לשבת, ואפילו התחילו למלמל בינם לבין עצמם על חוסר הכבוד שלה.

הנערה נראתה סמוקה עכשיו, אבל היא נעצה עיניים עקשניות בעיתון וסירבה לקום! 'איזו חוצפה' חשבו הבנות כשהאוטובוס התחיל להאט. הם הגיעו אל הפארק. "טוב, לפחות האישה המסכנה תוכל לשבת עכשיו!" אמרה גלי לאפרת כשירדו מהאוטובוס.

רק אז הן הבחינו שאחד מהסייעים עלה שוב לאוטובוס עם כיסא גלגלים מקופל בידיו. רגע אחר כך הוא הסיע את הכיסא על הרמפה המיוחדת... כשהנערה ה"חצופה" יושבת בתוכו.

גלי ואפרת הביטו בעיניים קרועות לרווחה והחווירו. הן החליפו ביניהן מבטים המומים. הנערה לא הייתה מתנדבת בכלל - היא הייתה אחת המטופלות! על רגליה היו מורכבים סדי מתכת כבדים שהן לא יכלו לראות כשהיא ישבה באוטובוס. אין פלא שהיא לא קמה - היא לא יכלה לעמוד!

"אוי לא! מה עשינו?!" ייבבה גלי, כשהיא מחפשת בפארק סלע גדול מספיק לקבור את עצמה תחתיו.

"נורא..." לחשה אפרת. "אנחנו כאן כדי לעזור לפציינטים, לא לבייש אותם בצורה כזאת!"

גלי הנהנה כשדמעות בעיניה. "תקשיבי אפרת. מהיום והלאה אנחנו לא קופצות למסקנות על אנשים, לא ממהרות לשפוט אף אחד, וקודם כל מנסות לדון לכף זכות. אנחנו חייבות לעבוד על עצמנו ולא להאשים אחרים - ונתחיל בהתנצלות ובבקשת סליחה מכל הלב."

____________________________________________________________________

אין שום ספק שמסוכן לקפוץ מצוק. אבל קיים סוג שונה של קפיצה שהוא לא פחות מסוכן: "קפיצה למסקנות" - חריצת דין מהירה על התנהגות של מישהו אחר והשפלתו, בלי לדעת את כל העובדות. מכאן אנחנו יכולים ללמוד לדון אנשים לכף זכות, ולא להיחפז להסיק מסקנות שליליות, כמו שאיננו ממהרים לקפוץ מצוקים.

* נכתב ע"י הרב נתנאל ספרן. מובא מתוך מאמר על פרשת השבוע מהאתר aish.co.il.