שאנז אליזה, פאריז
אוקטובר 2006

באותו יום בו עברנו את השדרה המפורסמת לכל אורכה נתקלנו בלא מעט חרדים
שהסתובבו שם כשהם מחזיקים לולבים ומחפשים מטיילים, מן הסתם יהודים, שיברכו על הלולב. (זה היה בחג הסוכות כמובן). אחד מהם אפילו קלט את עובדת היותנו ישראלים (אין לי מושג איך...) ושיכנע אותנו לברך על הלולב באמצע השדרה הכי מפורסמת בעולם, כשעשרות מטיילים מביטים עלינו במבט משועשע.
אבל בעצם רציתי לספר על אותן פליטות ערביות, שכמו החרדים, הסתובבו מול הכיכר של שער הניצחון, כשהן מבקשות מהעוברים ושבים לקרוא את הפרוספקטים שהחזיקו ולחתום או לתרום. מרבית האנשים התעלמו מהן.
לכן מאוד הופתעתי לראות את אחד החרדים עוצר ליד אחת מאותן פליטות, מעיין במה שהציגה לפניו ומשוחח עמה. אין לי מושג על מה שוחחו אך המבטים בינם בהחלט לא שידרו חשד, רתיעה או שנאה. להפך מכך. הם שוחחו כמו שני אנשים רגילים המשוחחים על הנושא הכי בנאלי שקיים.
אך הדבר המדהים מכל התרחש לצערי מחוץ לטווח המצלמה שלי:
אותו חרדי "קטוע ראש", המופיע בתמונה התחתונה,   חלף על פני בשעה שצילמתי את שער הניצחון. רק כעבור זמן מה הבחנתי כי הוא בעצם ניגש ישירות אל פליטה אחרת, כיסוי מוסלמי לראשה, ומשוחח עמה כאילו והיו מכרים ותיקים. היה ברור למדי, לפי האופן בו דברו כי הם מכירים זה את זה, כנראה מימים ארוכים של שיטוט ברחוב ופנייה אל העוברים ושבים. נראה היה כי הם מסכמים משהו וכי מתקיים בינם שיתוף פעולה כלשהו. לשניהם הרי היתה מטרה משותפת, גם אם שונה. לצערי לא הספקתי לצלם אותם בשעה ששוחחו. אתם פשוט תצטרכו לסמוך על מילתי :)
ואולי אני סתם מתרגש מלא- כלום. אולי באמת מה שכאן בארץ נדמה כה בלתי אפשרי, (האם מישהו חזה אי פעם כאן בישראל בחרדי הניגש אל מוסלמית באמצע הרחוב והם משוחחים כמכירים זה את זו...?) הנו דבר של מה בכך בעיר כה גלובאלית ורבת פנים כמו פאריז. אולי באמת הכל הופך שם, בלבה של שאנז אליזה, ממש מול שער הניצחון, לעולם קטן מאוד, לניצחון כמעט בלתי מורגש על כל מי שחושב שאי אפשר אחרת.