| "הכל מדויק". ככה זה התחיל. מהצירוף הזה, שמכיל מאחוריו עולם שלם, מצד אחד ופשטות מאוד גדולה, מהצד השני. האמת? ככה הכל מתחיל. ככה זה עובד עם הדיוק הזה. רגע אחד, בו הכל מסודר בצורה המסוימת ההיא, שגורמת להכל הספציפי ההוא להתאפשר. "הכל מדויק", אמרתי לך ואתה התעקשת ושאלת שוב, "איך..איך זה ש..הכל מדויק?" חייכתי אליך, יודעת שאינך מצפה לקבל ממני תשובה שתוכיח, אלא רק משהו שיניח לסַפֵק את הדעת. יודע, שהתשובה שתקבל ממני, לא תהיה זו ,שתשתיק לך את השדים ההם, אבל עדיין, מחפש לרגע, מעט מהביטחון, בידיעה ההיא שלי, שהכל, אבל ממש הכל, מדויק. לגמרי. בטירוף הזה, שאנו חיים בו, קל מאוד לאבד את עצמנו. את המקום האמיתי והנכון שלנו. אותו מקום שיודע לקבל עבורנו את ההחלטות הנכונות, שיודע מה טוב, אבל באמת טוב בשבילנו. "לאבד את הבטן" אני קוראת לזה. הבטן ההיא, שיודעת לכאוב תמיד, רגע אחרי שאנחנו מתעקשים להתעלם ממנה ולהחליט ישר מהראש, בדיוק את ההחלטה הלא נכונה לנו, אבל הנכונה לכל העולם, כי "מה יגידו כולם". לאבד את האמת. האמת הפרטית שלנו. אותה אמת, שאנחנו מרשים לעצמנו להוציא לאור רק בחושך, כשאף עין מבקרת לא רואה. מהר מאוד אנו מוצאים עצמנו, ממש כמו רוב העולם, מתעסקים ב"אין" במקום ב"יש". רצים במרוץ אינסופי ממטרה אחת לאחרת, שוכחים בכלל לשם מה יצאנו מלכתחילה למרוץ הזה. עייפים, בעיקר, עייפים. שוכחים אפילו לשאול את עצמנו, מתי עצרנו לאחרונה להביט על הנוף שבדרך, מבלי לחשוש שאנחנו מאבדים זמן יקר או חלילה כסף, בדרך אל המטרה הלא נודעת? מתי לאחרונה העזנו לחשוב שאולי בכלל הנוף הקסום הזה, שהולך לאיבוד, בעודנו ממהרים כל כך, הוא, הוא המטרה עצמה? ולנשום? מתי לאחרונה נשמנו, כמו שצריך, עד הסוף, פנימה, לאט ועמוק, ככה, רק כי זה עושה נעים ולא כי זה קורה לבד, על הדרך? משונה, דווקא בעידן בו איש כבר לא מעז לצאת מהבית בלי מכשיר כסוף מתוכנת כהלכה המראה לנו את הדרך, ליעד המדויק, תוך שהוא צועק עלינו ללא הרף, עם כל סטייה קלה מהמסלול, "פנה ימינה", או "צא ביציאה השנייה", הלכנו לאיבוד. "הכל מדויק" אמרתי לך הערב, מתכוונת לכל אחת משתיים המילים. לא כי אין לנו תפקיד, לא כי אנחנו פאסיבים, על לוח המשחק הזה, לא. הכל מדויק, כי את מה שנתון אין בידנו לשנות. ועם נתוני הפתיחה האלה, בכל סיטואציה נתונה, נעשה את המיטב וגם נצליח. נצליח, כי זו האפשרות היחידה, להצליח. לא לשווא סודרו הכלים על הלוח בצורה המדויקת הזו, בשנייה הזו. כי הכל ידידי, מדויק. לגמרי. היקום הזה, גדול מאיתנו אלפי מונים. עם זאת, יש לנו המון כוח, בתוך הסידור הכאוטי הזה, להפיק חיים נפלאים. לא טיפה פחות מזה. נפלאים. יש פסגות על לטפס עליהן. בי נשבעתי. כאלה, שחלמת עליהן וכאלה שלא העזת עדיין. פחדי ענק שתכבוש, תוך צחוק מתגלגל ובורות קטנים, שיתגלו לך כתהומות נשייה. גם את אלה תעבור, ללא ספק, אולי בקושי רב, אבל תצא מנצח. כי אין דרך אחרת. זה היופי במשחק הזה, איש. מתים רק פעם אחת. וגם אז, אין הודעה מראש, כך שאין זמן להתכונן לכך או אפילו לפחד. ועד אז – חיים. מאוד חיים, כי אם מהמוות אין טעם לפחד, זה הופך את כל שאר הפחדים לקטנים וחסרי ערך לא? "יש בך הכל" אמרתי לך הערב והזכרתי גם לעצמי. הכל. הכל ינחת במקום הנכון, בזמן הנכון. העבודה, החיוך ו... גם ההיא, שתאהב אותך, אוהב אותה. ממש ככה, כמו שאתה, כמו שהיא. כי באהבה, כמו ביצירת אומנות. לא מוחקים ומציירים מחדש רק כדי שיתאים. אהבה, זה מהבטן זוכר? מתאהבים בציור ממבט ראשון בגלריה וישר חייבים אותו בבית. לתמיד. ככה זה לפחות בהרגשה. גם אם לרגע. אבל לרגע, הרגע הזה, הוא הכל. ואז? לא חשוב כמה הוא עולה, או מי צייר אותו, או אם בחיים לא חלמת, שכזה ציור תתלה אי-פעם אצלך בסלון. בדיוק את הציור הזה, אתה רוצה, כי כרגע הרגיש לך, שהציור הזה מתאים בול, אבל בול לסלון שלך. וכשמרגיש לך, אתה תעשה הכל, אבל הכל, כדי שהציור יכנס. לא תחשוב לרגע, לשנות אותו, חלילה. אז תזיז קצת את הספה, תקנה מזנון חדש, תיפטר מהטלוויזיה כדי לפנות לו קיר, אבל זה ממש בקטנה, כי בכל זאת, אהבה ממבט ראשון או לא אהבה ממבט ראשון J? כשתסיים, תביט עליו מחייך. תיישר אותו קצת ימינה וטיפה למעלה, כי אתה הלא יודע, שדיוק היא לא סתם מילה בת 4 אותיות. היא תורה שלמה. ממש כמו המפגש שלך עם הציור הזה. ממש כמו החיים שלך, כמו החיוך הזה שלך עכשיו, כמו הבחירות והזכות שלך, לעשותן מחדש, בכל רגע נתון. ממש כמוך. מדויק לגמרי.
|