| "כמה זה?" "הרבה כסף," נהם המרכיב הקבוע לעברו של עובר האורח התמים שבסך הכל רצה להשתתף, ולו לרגע, בחגיגת הטסטוסטרון שהתרחשה לידו. "לא כסף," אמר עובר האורח התמים, מוותר מראש על החלום. "כמה כ"ס?" "אלף ארבע מאות," עניתי בגאווה של אחת שיודעת. "צצצצצ," ציקצק המרכיב בלשונו באי נחת. לא ברור אם אי הנחת נבעה מכך שעובר האורח התמים פיתח שיחה עם המורכבת הקבועה שלו או מכך שניסה לפתח שיחה עם המפלצת שעליה נשענה. בכל זאת, עם כל הכבוד למורכבת הקבועה, המפלצת מושכת הרבה יותר מבטים.
עשרים וארבע שעות קודם לשיחה המלבבת הזו הגיח המרכיב הקבוע בקול תרועה, רכוב על המפלצת הדו גלגלית, גאה בעצמו כאילו בדיוק נכנס למערה, בידו הימנית נבוט ובשמאלית גוויה של ממותה. אחת לכמה שבועות הוא מקבל איזה כלי דו גלגלי בשביל לכתוב עליו לעיתון; רוב בני האדם יקראו לכלים האלה אופנועים, אבל אני יודעת את האמת – מדובר במכונות זמן שמוחקות כמה מיליוני שנות אבולוציה ושמסדרות את כל הדמויות סביב הגברבר בדיוק במקומן הקלישאתי הנכון.
"תראי איזה יופי," עלץ המרכיב מתקופת האבן, " לא צריך בכלל מפתח." זה נכון. מפלצת שכזאת לא מתניעים. מדליקים אותה בלחיצת כפתור, וברגע שנדלקה היא פולטת קולות של מחשב שהתעורר זה עתה לחיים. עמדתי לידה, מחכה לצליל המוכר של ווינדוז שיאותת לי שאפשר להתחיל לגלוש. "נו, את עולה?" אה. נכון. על המחשב הזה צריך לטפס.
זה הזמן להודות שאני לא סובלת יוגה. הקורא המבולבל בוודאי שואל את עצמו, מה לאופנועים וליוגה? ובכן, התשובה פשוטה – כשמנסים לטפס על המפלצת, אין דרך אחרת מלבד שפגט באוויר. מזל שלפני שהמציאו את היוגה שלחו את כל הבנות ללמוד בלט. התיישבתי לי, בלרינה בפוטנציה, וניסיתי לחבק את מותניו של הניאנדרתל. לא הספקתי להגיד "פלייה" וכבר מצאתי את עצמי באיילון, מרגישה כל שריר בנסיון אומלל לשרוד את האתגר האבולוציוני שנפל עלי.
עשרים דקות לאחר מכן, בצפיפות של פלורנטין, התקדמתי בעל כורחי לרמת מתקדמים בשיעורי הבלט. הורדתי את הקסדה, ומיד נתקלתי בעיניים מצפות. "אוגה-בוגה," הוא אמר. "איך היה?" לא היתה לי ברירה. הייתי חייבת לשחק את המשחק. הניאנדרתל הזה הולך להרכיב אותי כל הסופ"ש, וסביר להניח שגם אחריו, אז כדאי שאהיה נחמדה. "כיף!" אמרתי בחן מהול בארשת קולית של מורכבת סדרתית. מעודד מהרלווה החיובי שלי, פילס הניאנדרתל את דרכו בין השולחנות, תפס מקום טוב ביציע וחיכה לחצוף הראשון שיעז לגעת באופנוע. כמה שעות ובערך עשרים בחורים שניסו לגעת באופנוע לאחר מכן, שמעתי שוב את צלילי מפצח האגוזים ורקדתי לי את דרכי למושב האחורי בדרך הביתה.
"איזה כיף, מחר נוסעים רחוק," אמר הניאנדרתל. "איזה כיף, עם כזאת התכווצות שרירים בצוואר, אין מצב שהוא יסרב לעשות לי מסאז'," חשבתי לי בקול בלרינה ענוג.
שעתיים ומשהו בדרכים, ארוחה מלאה מדי והדכדוך הקבוע של סוף השבת החלו לכרסם בשמחת החיים הפרימיטיבית שדבקה במרכיב הקבוע. "צצצצ," נהם לעברו של עובר אורח תמים, והחל לטפס בכבדות במדרגות אל עבר הדירה שלי. "אני מתגעגע לאופנוע הרגיל שלי", פלט הניאנדרתל פתאום, והופתעתי לראות ניצוץ של אינטליגנציה-של-שנות-האלפיים בעיניו. תחושת הקלה החלה להתפשט בחדר. "מחר חוזרים לשגרה", הוסיף, ותקע גרעפס. |