כשמגיע "החופשי חודשי" משהו מתחרפן שם בפנוכו.

אני עושה דברים קצת פחות ראציונליים.

זה עשוי להגיע אפילו לרמות של לצעוק לבן זוגי בנייד, תוך צעידה להזרמת כלי דם רדומים: "יא אלוהים, לא יודעת איפה הטלפון, הוא היה רק לפני שנייה ביד השמאלית שלי" ולהיווכח שמצידו השני של הקו משתררת שתיקה דקה של הלם דרוך וחוסר יכולת להגיב.

לי זה אורך עוד כשלושים שניות להבין מדוע הצד השני שותק ואז... מה אני עושה? אני חושבת שצרחתי אי שם ליד מגרש הכדורסל...כן, זה היה שם בערך לאוזניי כמה תיכוניסטים המומים שלא הבינו מה אישה באמצע החיים נעצרת ונועלת רגליים וברכיים מציבה את הנייד שעדיין לא כובה אל מול פניה וצורחת: "אההההההההה".

אני חושבת שבאותה שניה התבגרו התיכוניסטים המיוזעים התבגרות טרם זמנם מעוצמת התדהמה, כי אירועים פוסט טראומטים שכאלו תמיד גורמים לתופעות דרמתיות.

אני לעומת זאת, פתחתי חיש יומן ואכן, גיליתי ש"החופשי החודשי" בפתח.

זה הזמן להכין את חדרי הביטחון, להלביש אנשים אהובים באפוד מגן ולהתפלל לימים טובים יותר.

ובעצם מה זה "חופש הפיתוי"? הכותרת הלא ברורה הזו? אהה זה גם חלק מהתסמונת.

אם בדרך כלל לאחר שאני מקלידה את מוחי הקודח והקולח אל הדף ולאחר מכן כותבת את הכותרת, הלא שהפעם משהו לא ראציונלי הנלווה לתופעה הנשית הזו, גרם לי לכתוב את הכותרת לפני הכל...למה? לא יודעת, הכותרת המטופשת מצאה חן בעיני כשימלת ערב מרילינית, שתאלץ להעלות אבק בארון הבגדים, רק כי פעם כשעברתי בחנות ה"פלצנית" משהו ההיא, הייתי חייבת לקנות אותה...הרי תמיד טוב שיש אחת כזו...למשל בעבור תחפושת פורים איכותית ולא דליקה לחג ה(לא) ממשמש ובא.

כך ארע גם כאן, אהבתי ת'כותרת והיתה לי תחושה שבינה לבין הכתובים לא יהיה קשר רב, אבל הייי, כבר אמרתי לכם שאני לא ראציונלית כשבוע בחודש לא?

מזל שזה רק שבוע...אהה ושבוע אחרי שיקום.. ושבוע לפני הטרמה לאירוע המכונן...אז בעצם מסתבר שזה אכן שבוע, שבוע אחד שנקי מתסמונות אפטר & ביפור.

פלא שאומרים לנו שאנו ריגשיות? שיט, שוב הרגזתי כמה אחיות אהובות.

sorry, אני פשוט נמצאת עכשיו בעיצומו של חופש הפיתוי להתבטא. יעבור...

(הזמנה פתוחה לאתרי החדש: www.e-sheet.co.il)