I'm too old for this, אמרתי לעצמי כשעמדתי אתמול ב-21:00 בערב ברח' פראנצויז פינת שניצלר, מנסה להבין איך אני מוצא פה את המקום שאני מחפש. "פראנצויז פינת שניצלר". רק מהשם הזה כבר מריח משהו לא טוב. זה נשמע מומצא. אולי זה היה ה-Working Title של "לובנגולו מלך זולו" של נחום גוטמן, לפני שזה ירד בעריכה. ידע מה טוב בשבילו, הגוטמן הזה. ואני? לא ברור. פעם האיזור הזה היה חביב עלי מאוד. כמה מטרים מכאן שכן הבארבי הישן בסלמה. עד היום אני זוכר את ההופעה הראשונה (שלי) של אהוד בנאי שראיתי שם. עוד כמה מטרים לכיוון אחר - מקומו של מועדון הג'ה פן המנוח, שהיה חביב עלי גם כן (אחח, ההופעות המטורפות של הבילויים בחצות. וההופעות של אטליז הישנה והטובה, בימים בהם מאיה דוניץ היתה הסולנית...). ועכשיו יש כאן את בית פית/קית. שמעתי לא פעם על הלייבל הזה ועל מקום ההופעות שלו. לאחרונה למדתי שזה לא רק מקום הופעות, אלא סוג של סקוואט - בניין נטוש(?) שאוכלס עצמאית(?) ומלבד לשמש להופעות, משמש גם למגורים של כמה מאנשי הלייבל.
עד היום לא יצא לי לבקר כאן. בשנים האחרונות יצאתי קצת מתוך הלופ של המוסיקה הישראלית העכשווית. כשכבר נתקלתי בכזאת - שום דבר לא ממש עשה לי את זה. רק השמות מפעם עדיין הצליחו להזיז בתוכי משהו. לכן, כשראיתי שצפויה הופעה כפולה - של דויד פרץ (מוסיקאי מוכשר ואיש יקר) ואריאל קליינר, הרגשתי שזה העיתוי הנכון לבדוק מה זה הבית פית/קית הזה. המחיר האטרקטיבי (20 ש"ח בלבד) והעובדה שטרם יצא לי לראות הופעה של קליינר (שאת יצירתו אני לא מכיר לעומק, אבל מחזיק בדיסק הקאברים בעברית לבוב דילן שהוא הוציא במסגרת "פרוייקט הגומיה" ואוהב אותו) - הפך את זה לאידיאלי. כלומר, עד שהגעתי ללובנגולו פינת זולו, סליחה - פראנצויז פינת שניצלר. להגיד שהמקום הזה הוא חור יהיה אנדרסטייטמנט. רק נאמר שאפילו ה-GPS של נהג המונית לא היה סגור על איפה זה בכלל (שלא לדבר על נהג המונית עצמו, שללא מכשיר הקסם לא היה לו מושג איך להביא אותי למחוז חפצי). בסוף הוא הוריד אותי כמה מטרים משם. מציאת הכתובת הרשמית - פראנצויז 14 - דווקא לא היתה קשה. אבל מכאן ועד לכניסה לבית - הדרך קשה וארוכה.
שום דבר באיזור לא סימל שיש כאן איזה מקום של הופעות. הרחוב הצדדי היה שומם, מעט הבניינים התעשייתיים שבמקום נראו חסרי חיים ואף דלת כניסה לא נראתה באופק. אחרי סיבוב קצר נתקלתי בעוד מישהו שמחפש את המקום ללא הצלחה. שילבנו כוחות והמשכנו בפטרולים משותפים, מה שלא עזר כדי לאתר את בית פית/קית. רק חברים של אותו מחפש מצטרף, שהגיעו לאחר כמה דקות וכבר היו פה פעם בעבר, הצליחו לאתר את דלת הקסמים. הדלת חפה, כמובן, משילוט שיסביר לאנשים שהגיעו לאן שרצו. זה לא שיש כאן הופעות או משהו, הא? לא יכלו לשים שלט קטן - "פית/קית"? רבאק, לא יכלו לשים פיתקית?
לאחר בזבוז של רבע שעה, עלינו בחדר מדרגות מג'ויף. הוא הוביל אותנו ל... מסדרון מג'ויף (עקביות זה טוב). מימין - פינת ברזיה, בה עומד ברז מהסוג שרק מלגעת בו כבר צריך לשטוף ידיים. לצידו - שלל משחות שיניים (פאק, אנשים באמת אשכרה גרים כאן! ולא פחות מפתיע: הם מנסים לשמור פה על היגיינה!). יותר הלאה - מעין סלון גדול ואפלולי, בו יושבות שתי בחורות, המכוונות את המגיעים לאיזור ההופעה. משהו סטייל: "ימינה מהמטבח, אחרי פינת העישון". האמת - יש משהו מגניב בשילוב של מקום מגורים עם מקום להופעות.
הכניסה לאיזור ההופעה גילתה שקלישאת ה"סקוואט" ממשיכה. נסו לדמיין איך נראה בניין נטוש שהשתלטו עליו צעירים - וקיבלתם את בית פית/קית. ריצפה מג'ויפת (קונסיסטנטיות זה טוב, כבר אמרתי?), קירות מלוכלכים, חלונות פרוצים, חורים בקיר. בקצה החדר - ספות שראו ימים טובים יותר (למעשה, כל אלמנט בבית הזה ראה ימים יותר טובים. כולל האנשים שבו, כנראה). על אחד הקירות, כמה סמלי, תלה מישהו בהומור שלט האומר "חדר אשפה". החלטתי להתיישב על אחת הספות. זה אמנם נשמע טריוויאלי, אבל זו לא היתה בחירה מובנת מאליה, שכן נדמה היה שדוק של לכלוך ואבק מכסה אותה. לא עניין פשוט לאיסטניסט כמוני ("אתה חולה נקיון", אמרה פעם בפסקנות שותפה שלי לדירה. "לא, אני לא", הגבתי. "אתה כן", אמרה בטון של "תאמין לי, אני יודעת מה אני מדברת"). שמתי ג'ינסי בכפי, וישבתי על הספה. מישהי שהתיישבה לידי בחרה לחצוץ בין ישבנה לבין הספה עם הג'קט שלה. מה שבטוח, בטוח.
דויד פרץ עושה בלאנס (מסתבר שממש כמו במועדונים רגילים, גם כאן שעת ההתחלה הרשמית היא רק "שעת פתיחת דלתות"), ואני בינתיים מסתכל מסביב, מנסה לעכל את החיספוס של המקום. נו, לפחות יש לו אופי. אולי אפילו אופי ייחודי מספיק כדי שיתרום משהו להופעה. אולי עם בירה ביד זה יזרום לי טוב, והאלכוהול כאן הרי ממש זול - רק עשרה שקלים. אבל רגע, משמעה של בירה לרוב זה צורך ללכת לשירותים. ואם המקום נראה כך, אני פוחד לחשוב איך נראים השירותים... יש לי הרגשה שאולי עדיף שלא אבדוק, כדי שלא אגלה שמחיר הכרטיס האטרקטיבי כולל גם דיזנטריה על חשבון הבית. אז אני מוותר על השתיה, ומחכה בסבלנות לתחילת ההופעה. בינתיים אני שולח ב-SMS ציוץ בטוויטר, המעדכן על מצבי ההזוי משהו. הציוץ הזה, מסתבר, מקפיץ למקום את נ', שבכלל לא ידע שיש היום הופעה של דויד פרץ בעיר. "הייתי כאן מלא פעמים", הוא אומר לי. משפט שיש לי הרגשה שאני עצמי לא אוכל להגיד.
כשמתחילה ההופעה הראשונה, בסביבות השעה 22:00, כבר יש כאן כמה עשרות אנשים. רובם יושבים על הרצפה (בחירה אמיצה בהתחשב בנסיבות התברואתיות), חלקם עומדים. כלב יפה וחמוד עובר במקום ומקבל ליטופים מכל עבר (גם ממני, למרות שאני יותר איש של חתולים).
אריאל קליינר עולה לבמה עם ההרכב שלו. הוא נראה כאנטי-פרפורמר, לבוש ברישול, כמעט מוזנח. הוא נותן סט של השירים שלו, אותם אני לא מכיר. המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש כשהוא מתחיל לשיר היא "יהלי סובול התקשר. הוא רוצה בחזרה את הקול והאינטונציה שלו". הדמיון בין השירה של השניים באמת גדול. חיבור ביניהם יהיה כמו חיבור של תאומים ווקאליים. העניין הוא שסובול כותב ומלחין יותר טוב. השירים של קליינר נשמעים בסדר, אבל לפחות בשמיעה ראשונה קצת קשה לי ממש להבדיל ביניהם ולמצוא את אלו שמתעלים על האחרים. ההרכב שלו מנגן גם כן... בסדר, ואני מופתע לראות שאחת הבחורות היותר שקטות ומופנמות שהכרתי בחיי, עומדת פתאום על הבמה לצידו, ועוד אוחזת בגיטרה חשמלית! בהחלט דרך מעניינת להתגבר על ביישנות.  אריאל קליינר ולהקתו על במת בית פית/קית
קליינר אנד קומפני יורדים מהבמה, ועכשיו יש הפסקה קלה, עד שההופעה של דויד פרץ תתחיל. אני מנצל את הזמן לסקור עוד קצת את המקום ואת הקהל. שוב אני מתרשם לטובה מכך שבהופעות אינדי יש יותר בחורות יפות מהממוצע. "הטובות לאינדי", כנראה.
(אגב, היפה עם הגופיה האפורה שישבה על הרצפה ואח"כ עברה לספה מתבקשת ליצור קשר בקבלה).
כשדויד עולה לבמה יש קצת פחות קהל מקודם, שזה בסדר בהופעה שממילא האופי שלה הוא אינטימי. במיוחד היום, כשדויד מופיע לבד. רק הוא והגיטרה, ומכשיר מוזר לו הוא קורא Looper, שמקליט נגינה שלו, מערבל אותה ומוציא אותה החוצה בצורות מוזרות. ראיתי כבר כמה הופעות שלו, וזו של אתמול בהחלט היתה שונה מהן. שירים אחרים, ביצועים יותר "קשים" (באחד הוא אפילו נותן באמצע חתיכת צרחה, כאילו הוא ערן צור ב"עלבון"), ג'מים ארוכים למדי בינו לבין עצמו לבין הלופר. בואו נאמר שבזאפה לא תראו את ההופעה הזאת בקרוב. אבל מקום כמו בית פית/קית, שבאמת נותן לאמן לעשות את מה שבראש שלו, ולמי בכלל איכפת מקומוניקטיביות, פופולריות או כסף, הוא אידיאלי להופעה מוזרה שכזאת. הופעה שהיא לא ממש כוס התה שלי, לא אחת שהצלחתי כ"כ ליהנות בה ולהתחבר, אבל הופעה עם ראש פתוח - מצד האמן (שמעוניין לבדוק ולחקור מקומות וצלילים בסגנון המוסיקלי שלו), מצד המקום המארח ומצד הקהל (אלו שלא פרשו ולא נדבקו בדיזנטריה). דויד פרץ בהופעה. את הלופר לא רואים בתמונה. גם לא את הדיזנטריה בחצות ומשהו נגמר הערב המוזר הזה, ואני יוצא לרחובות דרום ת"א. על אחד מלוחות המודעות אני מגלה להפתעתי מודעה המבשרת על הופעה של אסף ארליך ביום שישי הקרוב בלבונטין 7, אחרי תקופה ארוכה בה לא עלה על במות.
ולמרות שגם על לבונטין 7 אני לא משתגע, יש לי הרגשה שביום שישי הקרוב אני הולך ליהנות מאוד.  הקהל על הרצפה. סטטיסטית, בהופעות אינדי יש יותר בחורות יפות |
