כלבת. אם צריך לשקוע בנוסטלגיה אז צריך. אין שום דבר שאני יכול לעשות.  אם אני צריך לחשוב על זה שיש לה ריח של סקס ולהתגעגע למקומות שבהם לא הייתי מאושר מעולם, אני הולך לעשות את זה כמו הטובים ביותר. עם דמעות ומכתבים מהשקית השחורה בפינה והכול.

אנחנו אף פעם לא חושבים שאנשים באטלנטיס היו מכוערים, מסריחים, לא נעימים, בגדו, שיקרו, רימו. לא, הם פשוט נעלמו מתחת למים, ועכשיו אטלנטיס היא מיתוס. כמוה. ואני הולך לחיות את המיתוס הזה עד הקצה, כי המאבק סתם יתיש אותי.

ב"תמול שלשום" הירושלמי המיתוס יושב מולי וחושב עתיד. עתיד מושלם. אם הייתי צריך לכתוב מחדש את השפה האנגלית, הנה זמן שהייתי מבטל, מפני שהוא לא.  היא יושבת מולי וחושבת עתיד מושלם, או לפחות עתיד מתקדם, ואני חושב עבר מושלם, או לפחות עבר פשוט. שנינו חיים הווה מגוחך. שנינו יודעים את זה. שש שנים לא זכרתי שהיא קיימת. לילה אחד שיקרנו לעצמנו, וחזרנו לנורמה.

אולי אם אטלנטיס תצוף יום אחד, המין האנושי יטביע אותה. כולנו צריכים מיתוסים.