כותרות TheMarker >
    ';

    Animatorit

    אנימטורית.
    אנימציה ולא רק.

    ארכיון

    לקראת פסטיבל האנימציה אנסי - סרט חדש לכריס לנדרת'

    2 תגובות   יום ראשון, 7/6/09, 23:40

    אחד היוצרים המעניינים ביותר כיום בתחום האנימציה הוא כריס לנדרת', אנימטור ובמאי אנימציה בעל מגע ייחודי בעיצוב והנפשה לתלת-מימד. ב-2004 הוא זכה באוסקר על סרטו "ריאן", סרט שעסק באנימטור ריאן לרקין, ובכריס לנדרת' עצמו. לנדרת' יצר סרט דוקומנטרי, מתוך שיחות מוקלטות בינו לבין לרקין, בעזרת אנימציה שהתמקדה בפנימיות של הדמויות, והראתה את המומים הנפשיים גם בצורה פיזית.  


    ריאן
    ריאן. לצפייה בסרט לחצו על התמונה.

     
    הרבה לפני "ריאן", כריס לנדרת' היה שם דבר בעולם האנימציה התלת-מימדית, והראה יכולות נפלאות בתלת-מימד בתוכנה מאיה, ויכולות אישיות בהבעת רגשות של דמויות. עוד מסרטו הראשון "THE END" אפשר לראות את המקום ממנו הוא צומח, שרעיונות מתוכו צצים ועולים עד היום, גם מבחינה עיצובית וגם מבחינת התכנים ועיוות המציאות.

    הסוף
    THE END. לצפייה בסרט לחצו על התמונה.

    "בינגו" שיצא ב-1998 היה אחד הסרטים המרשימים, ואין אחד שעסק בתלת-מימד באותה תקופה שלא ציטט קטעים מהסרט וזעק יחד עם הליצן: "Bingo the Clown-o". אבל רק אחרי "ריאן", לנדרת' קיבל סוף סוף את ההכרה מכל עולם האנימציה, ולא רק מהעוסקים בתלת. העולם הבשיל לתקופה חדשה שבה אפשר ליצור דברים הרבה יותר אישיים ובעלי מראה פחות מסחרי גם בתלת-מימד, ואפילו לזכות על זה באוסקר.


    בינגו
    בינגו. לצפייה בסרט לחצו על התמונה.

    חמש שנים אחרי "ריאן", לנדרת' חוזר עם "THE SPINE", עמוד השדרה, ומרחיב את קשת הדמויות שהוא עוסק בה, אבל לא מפסיק להתעסק עם אנשים שבורים וחלולים פיזית.
    הגיבורים הפעם הם זוג בשנות החמישים לחייהם, והסרט מעלה את השאלה מה מחבר ביניהם ומדוע הם נשארים יחד, אף על פי שמערכת היחסים ביניהם לא בריאה. הכל נחשף בקבוצה טיפולית, שהעיצוב של כל דמות בה מוקצן, והדמויות משתנות פיזית כדי להעביר מטאפורות שונות או מצבי רוח. בסצינת מפתח בסרט, שנמשכת 25 שניות, מגדל הגיבור עמוד שדרה, באופן פיזי כמובן, וגם גופו משתנה, תוך כדי שהמצלמה חגה סביבו.

     

    THE SPINE הוא אחד מעשרות הסרטים הקצרים שיוקרנו במהלך פסטיבל אנסי לסרטי אנימציה בצרפת, ואפילו מצפייה בטריילר בלבד, ניתן להניח ש-10 הדקות שלו תהיינה מעניינות ובעיקר מאתגרות ויזואלית.

     

    THE SPINE

    THE SPINE

     

    ====

    למעלה: מצורף הטריילר לסרט, שכולל גם "מאחורי הקלעים" קצר, ומדגים את התהליכים השונים שעוברים סרטים עד יצירת סרט מוגמר בתלת-מימד.

    ====
    פסטיבל אנסי מתחיל מחר.
    פוסטים מיוחדים מפסטיבל אנסי צפויים, בתקווה שלא תהיינה הפתעות בלתי צפויות. המשיכו לעקוב במהלך השבוע הקרוב.

    דיווחים חיים מהפסטיבל תוכלו למצוא בטוויטר שלי: http://twitter.com/talotan

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/6/09 06:16:
      ד', אם תשלח לי לינק למה שכתבת, אקרא.

      אני חושבת שלנדרת' התפתח יפה כיוצר, ושיאו היה ב"ריאן", בעיקר כיוון שעד אז הוא עסק יותר בנסיונות טכניים, וב"ריאן" הוא הצליח גם ליצור יצירה שיש בה אמת קטנה, ולא נסיון לומר בשלוש דקות משהו מאוד חשוב על העולם.

      את הסרט החדש עדיין לא ראיתי, אבל מתוך ניחוש מושכל, אני בספק גדול אם הוא יגיע לקרסוליים של זוכה האוסקר שלו.

      אני מניחה שכמו כל דבר זה עניין של טעם. כיוון שסרטים אקספרמנטליים משמשים כוויטמינים חשובים בתפריט שלי, אני מחפשת את האתגרים הנסיוניים בכל סוג של סרט. פחות מעניינת אותי ההגדרה של הסרט, אם זה אנימציה, וידאו-ארט או לייב.

      להמשיך ולהשתמש באותם הרעיונות יכולים להפוך יוצר לגימיקי או לעקבי. במקרה הזה לנדרת' יאלץ לשנות כיוון, או לפחות כך אני מקווה בשבילו, כיוון שלהוציא סרט נוסף כזה, מרגיש כמו גימיק (אבל אני לא חורצת דין לפני שצפיתי בסרט החדש).

      אני יכולה להבין על מה אתה מדבר בנוגע ל"ריאן", ואני גם יכולה להעביר ביקורת על בחירות מסויימות, שאפשר היה לעדן (כולל לוותר על המלאך, שהזכרת). ובכל זאת, אני חושבת שזאת יצירה יפה, והבחירה להראות דווקא בשיחה בין שני אנימטורים שונים את הדמיון ביניהם, שבא לידי ביטוי במומים שלהם, היא בחירה שמצאה חן בעיני, והיא גם בחירה אמיצה, בהתחשב בזה שהוא מדבר על עצמו. אתה יכול לענות לי שזו דרכו להתפלצן, ואני אענה לך ש"ריאן" היא יצירה מצויינת שעומדת בפני עצמה, בלי קשר לצורה שאני תופסת את היוצר שלה (ולא אומר שאין לי בעיות איתו), שמצליחה לאזן בין הנסיונות הטכניים לסיפורים האישיים, ולדרך שלנדרת' תופס את עצמו ואת האנשים שמולו.

        12/6/09 13:32:

      אני משער שקראת את תגובתי לכריס לנדרת' (אם כי היא מתבססת רק על הצצה מוגבלת למראה של הסרט ולא על צפיה בו) בפורום אנימציה בתפוז, על כל פנים הנה היא:

       

      כריס לנדרת' קצת תקוע בתוך עצמו, לא? גם סגנונית וגם אישיותית. ה"סגנון" הזה (שנראה יותר כמו מישהו שעזב את סלע לפני סוף הלימודים) שהוא מגדיר כ"פסיכו ריאליזם" הסריח מעובש עוד כשהוא נחשף ב-2005, והסרט החדש שלו, סליחה על הגסות, נראה בדיוק אותו הדבר.
      ז'אנר הדוקו-אנימציה הוליד לא מעט סרטים מעניינים שבוחנים עמוקות את קו התפר הנסתר שבין מציאות לחוויה, בין אוביקטיביות לסוביקטיביות ובמקביל גם מהנים לצפיה ברובם - כריס מצליח איכשהו גם להשתכשך במים רדודים, גם לשעמם ת'תחת, וגם להתפלצן בו-זמנית. אמן רב-חושי אמיתי.

      רק בשביל מי שלא מכיר\מבין: פסיכו-ריאליזם משמעותו (ע"פ כריס לנדרת') שימוש באנימציה כדי להעביר בצורה ויזואלית את הזרמים התודעתיים הפנימיים של הדמויות.
      כך למשל מישהו שהוא "מרוח" נפשית יהיה מרוח גם ויזואלית. מישהו שהוא "נפוח" נפשית יהיה נפוח גם ויזואלית. מישהו שהוא "מפורק" נפשית יהיה מפורק (לריאן בסרט "ריאן" למשל היו רבע פנים, ולכריס היו מחושים כי הוא "סקרן ורגיש").
      וגם, שינויים פנימיים יוקרנו החוצה בצורה ויזואלית. כמו בריאן כשכריס מנסה לשכנע אותו להפסיק לשתות, אז מופיע מעליו הילה של מלאך, שנשרפת ונשברת כשריאן מתפרץ עליו בתגובה.

      זה אולי נחמד כגימיק, רעיון ויזואלי לוידאו-ארט או סרט אקספרימנטלי. הבעיה היא שזה מחסל כל מתח שקיים מתחת לפני השטח, שהופך בדיוק סרטים מהסוג הזה לחידתיים ומעניינים. מה שנשאר הוא סרט שהדבר החידתי היחיד בו הוא "איך כריס לנדרת' יציג את הרגש הבא?". והאמת? הוא לא מספק פתרונות מעניינים לחידות. בקיצור - וידאו-ארט בינוני במסווה של סרט דוקו-אנימטיבי פורץ גבולות.
       

       

      פרופיל

      talotan
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      סינמסקופ - יאיר רוה

      זאב זאב

      אמנון וינר