נו? / עזרא מורד

הכנות רבות התכונן ועשה כדי להגיש חומר לימודי מתאים ומעניין לתלמידיו: עיין בספרים, הכין תרשימים, רשם דפי עבודה, הדפיסם ושיכפלם, הכין קטעי ספרות ודפי שירה, ערך את החומר מן הקל אל הכבד והקדיש מחשבה רבה ותכנון לכל חלק בשיעור. כמבצע צבאי, הוא "ניסה את הכלים"- המקרן והמסך - והכל היה ערוך, מוכן ומזומן לשיעור על "יום ירושלים".

התלמידים, רובם עולים מאתיופיה, קמו כמנהגם בהכנסו ולכבודו, והחזירו לו שלום בשקט ובנימוס רב.

"היום תלמידים, הוא יום ירושלים, ולכבוד בירתינו נארח כאן בכיתה, כיתה שכנה. מה דעתכם?".

"ברוכים הבאים המורה, בכל הכבוד !", אמרו כמעט פה אחד.

עשרות נערים נכנסו לכיתה, ולא בלי רעש. המורה פתח קצרות, וגלגל שיחה ערה עם התלמידים אודות ירושלים ותולדותיה.

אבי, נער מגודל ומגושם, ישב בחוסר מנוחה ובהיעדר עניין. אבי נדד במשך שנים ממוסד למוסד, עד שהשתלב בעבודה. הוא ניצל את זכותו ללמוד יום אחד בשבוע בהכשרה המקצועית, כדי להשלים את אשר החסיר במשך השנים.

עיני המורה הותיק, הבחינו בו ובהתנהגותו המוזרה. "אבי, אם אינך מרגיש בנוח, הנך רשאי להשתחרר מן השיעור".

אבי לא הגיב.

כאשר עיינו התלמידים בצילום "הצבי ירושלים" - חדשות העיר משנת 1917 שחילק המורה, החל אבי לרקוע ברגליו, לתופף על השולחן, ובקולו הצרוד החל לשיר - שיר פופ ידוע.

"אבי, אני שמח שאתה מאושר, אך חבריך מעיינים בחומר ושירתך מפריעה לשיעור".

בינתיים, בקעו מן הספסלים הסמוכים קולות: "שקט, אבי מה, אתה לא מבין שזה מפריע?". אבי בשלו. ממשיך לשיר ולהתעלם מהערות המורה והתלמידים.

"מה אתה אוטיסט?", צעק מישהו.

"לא! הוא לא אוטיסט! הוא ארטיסט!" הצטחקק לו שמוליק.

המורה ניגש אל אבי, ליטף קלות את בלוריתו ולחש באזנו: "אנא, אבי, זה מפריע. אתה פטור משיעור זה. לא אכעס אם תשתחרר, ואם תרצה אחר כך לשוב, ארשה לך. אנא. שמור על השקט!".

אך אבי ממשיך בשלו, ולמעלה מזה, מגביר את קול שירתו, להרגיז.

דוד, עולה מאתיופיה, מקורזל שיער, שחור עיניים, הדוק חולצה וקצר מכנסיים - קם ממקומו: "סליחה המורה! הוא מפריע לי, גם לך ולכולנו! אני לא יכול להתרכז וללמוד!"

"אתה צודק, אך מוטב שלא תתערב", לחש המורה ופנה שוב לאבי, "אנא ממך!".

"בא לי לשיר, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות!"

"המורה,  ככה זה בארץ ישראל? באתיופיה, מי יוכל להתחצף למורה?", תמה דוד.

"לא, דוד, לאבי יש מצב רוח טוב. הוא רק צריך לשיר בחוץ ולא בכיתה", ניסה המורה להרגיע.

"תלמד דוד, התנהגות כזו של אבי, מכנים אותה התנהגות חריגה.", אמר שמוליק.

"אמא שלך חריגה", צעק אבי אל שמוליק.

משהרגיש המורה במתח הרב, נדרך כולו, ובקול תקף ציווה את אבי: "צא בבקשה !".

"אני אצא? יא מניאקים".

"כן ! אתה תצא !" אמר המורה בנחישות.

אבי, נדהם מתגובות חבריו ומחוסר הזדהותם עמו, קם, עזב את מקומו, טרק את הדלת בחוזקה ויצא.

השיעור חזר אל מסלולו. המורה החל להקרין מצגת וליווה אותה בהסברים, כשהתלמידים גומעים בצמא את דבריו והסברים, שואלים ומתעניינים.

לפתע, נחתה דרך החלון שקית מים והרטיבה את התלמידים.

לבקשת המורה, השיעור המשיך להתנהל תוך התעלמות מהאירוע, בעניין גדול וקשב רב.

עם צלצול הפעמון, ציווה המורה על התלמידים להישאר בכיתה מחשש להתלקחות קטטה בין אבי לתלמידי הכיתה.

"הביטו תלמידים", אמר המורה, "ספק אם מערכת חינוך במדינה אחרת היתה קולטת נער המתנהג כפי שנהג כאן אבי. אולם, אנו חיים כאן במדינה שבה האדם, כל אדם, נחשב כאוצר. אנו מתמודדים גם עם נערים הטועים ואינם נוהגים דרך ארץ וכבוד".

"שטויות, המורה! וסליחה על הביטוי, אך אתה משחק כדור עף במגרש כדורגל. עם אבי זה לא ילך, הוא לא מבין את הסלחנות שלכם. ולמה כתוב: "עין תחת עין?" כי ככה זה בחיים. מה זה? לכם המורים אסור לגעת בו, אז מה? לו מותר להרטיב אותנו ואת מחברותינו במים, ואנחנו צריכים לשתוק?. גם למשטרה אסור לנהוג בו בתקיפות, כי הוא קטין. אז מה אתם רוצים? למה שההפקרות לא תחגוג?", תמה משה.

"באבי יש לטפל בדרכים חינוכיות, בשיקול דעת ותבונה, ולא ברגשנות ונקמנות". אמר המורה.

"נו באמת... המורה.. נו?"

סתם ככה / עזרא מורד

ובעמדי דום לדין לפניו -

הייתי כצל,

ראשי מטה ועיני בקרקע.

התאמצתי לבור בר

מתבן מילותי,

להיות מוכן ומזומן

להוכיח צדקתי

וטוהר מידתי.

ובאומרו:

"למה בני?"

מלמלתי:

"אנא אבי!

סליחה וכפרה..."

וכמי נחל קלחו דבריי

עם דמעותיי -

ראשון ראשון,

ואחרון אחרון.

כיורד תהום,

לא עניתי: "סתם ככה" -

כילדי היום.