שטפן שוורץ
חוויות, הזיות ותהיות של אדם רעב וסקרן בברלין
פוסטים אחרונים
- זיכרונות מחדר המדרגות 7/8/11
- כשהווילה בג'ונגל נהפכת לסקוואט ברלינאי 31/7/11
- בין שמשות מתחלפות 15/10/10
- בחזרה לעתיד 17/10/09
- אלטנוילנד 5/10/09
- חלב דל ג'ובאני 23/9/09
ארכיון
דרוויש בברלין
העיירה שטראלזונד בגרמניה שבה ביקרתי לא מזמן, שונה לגמרי מכרמיאל, עיר הולדתי. האחת עיירת נופש נעימה לחופו של הים הבלטי, עיר מפלט לתושבי ברלין בקיץ. השנייה עיירת פיתוח לשעבר המוקפת כפרים ערביים במרכז הגליל, עיר מקלט על הכביש המתפתל בין עכו לצפת. אלפי קילומטרים ועצי זית מפרידים בין השתיים, ובכל זאת המרחק ביניהן התקצר משמעותית השבוע. הכל התחיל כשחיפשתי תמונת רקע לבלוג ודגמתי באקראיות מהמחשב את אחת התמונות שמצאו חן בעיני. זאת היתה תמונה של ציורי קיר במלון בשטראלזונד שצילמתי במסגרת פסטיבל האיור שם. נירית, מחובבות הבלוג, הסבה את תשומת ליבי שציורי הקיר האלו צוירו ע"י סילבן מאזאס, מאייר צרפתי שגר בברלין שאף הוציא ספר עם השם השאפתני: "הספר הזה יעזור לי לפתור את הקונפליקט במזרח התיכון,לסיים את הדיפלומה ולמצוא אישה" . http://www.marmouzet.net/books את הספר כתב לאחר שגר תקופה מסוימת בלבנון והתנדב שם למען ילדים במחנה פליטים פלסטיני. בעזרת איורים, חצים ורעיונות מחוץ לקופסה הוא מראה איך ניתן לפתור בנועם את הבעיות הסבוכות במזרח התיכון. בסוף הוא אף מצרף תרשים סבוך שמסביר איך דרך עשרות פעולות הוא משיג את כל המטרות שהצהיר עליהן בכותרת הספר ומגשים את שאיפת חייו הגדולה: להיות מאושר. כאילו שהאושר הוא איזה פסגה שמגיעים אליה, תוקעים בה יתד ונשארים.אבל שיהיה. פגשתי את סילבן שבת אחת כדי לדבר איתו קצת על הספר. ניסיתי לחסום את ספקנותי בשעה שהציג בלהט את החזון שלו למזרח תיכון מאושר יותר, אבל ענני הציניות שגם שנתיים בברלין לא הסירו ממני, הכריעו. "מה הפנטזיונר הצרפתי הזה מבין?", חשבתי לעצמי. "הדבר הכי מסוכן שהתקרב אליו היתה גבינת קממבר רקובה". לפני שנפרדנו תהיתי אם הוא באמת מאמין שפתרון הסכסוך יהפוך אותו לבן אדם מאושר? "ברור" הוא ענה בעיניים בורקות. "איך אני אהיה באמת יכול להיות מאושר כשאני יודע שכל כך הרבה ילדים סובלים שם במחנות הפליטים?" האמת שהרגשתי קצת אידיוט. לבן אדם באמת איכפת. הוא באמת רוצה לעזור בדרכו לפליטים בלבנון ולפעול לסיום הסכסוך, שאנחנו כבר מזמן נוחרים מולו באדישות. סיימתי את הספר של סילבן בשעה שהמתנתי להרצאה וסרט על מחמוד דרוויש שהיתה אמורה להתחיל. גם דרוויש, המשורר הפלסטיני הלאומי, היה פליט רוב ימי חייו. נע בין לבנון, מצריים, פריז ורמאללה. עזר לפליטים של עמו בדרכו כשהקריא את מילותיו המרגשות בקצב סוחף, שהפיחו תקווה וממשיכות להפיח עד היום, שנה לאחר מותו באולם מלא ברלין. בהפסקה דיפדפתי בספריו שהוצעו למכירה ומצאתי את השיר הבא :
אני חושב, אבל בלי מסקנה על מה חושב זה שדומה לי שם בראש הגבעה זה שלושת אלפים שנה ברגע הזה החולף? מכאיבה לי המחשבה והזיכרון מתאושש
בדוקומנטרי שהוקרן בהרצאה רואים אותו מבקר לראשונה לאחר 30 שנה את משפחתו בדיר אל אסד, הכפר השוכן ממש מול כרמיאל עיר הולדתי. נזכרתי כמה חסר משמעות המקום הזה היה בשבילי. סתם עוד כפר ערבי מול הבית, שעושים בו קניות בשבת ואוכלים בו חומוס לפעמים. |
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הי,
בדיר אל אסד יש גאולוגיה עמוקה משהו מעומק השכבות של מיצפה רמון נחשף שם...
פליטים פלסטינאים יש מכול מיני סוגים העולם מתמקד בשל פוליטיקה זולה רק במגוון מאוד רדוד שלהם מבלי להיכנס לתוך עומק הסוגיה של הקולוניאליזם המערבי...
כמו בכול מילחמת תרבויות יש פערים של תיקשורת במיפגשים האלו...
מה לעשות צדק זה מושג של כוח ומוסר הוא הדגל שלו...
תודה חבובקבל כוכב חביבי
זה בוודאי אומר משהו על החברה הישראלית,אבל אולי אין דרך אחרת וחייבים קצת להתרחק כדי לקבל את הזווית השונה הזאת.לא בטוח שזה נכון רק למקרה שלנו בתור ישראלים.
חוץ מזה סחטיין. קלעת בול לכוונת המשורר.
יכול להיות שזה בגלל שאת יושבת כלכך קרוב אלי? :)
הציון שכרמיאל מוקפת כפרים ערבים, היה רק ציון גיאוגרפי ללא שום משמעות פוליטית של מי היה פה קודם.
אני קצת מכיר את ההיסטוריה של העיר בתור תושבה לשעבר,ויודע כמובן שהכפרים היו שם הרבה לפני ולכן כרמיאל גם הוקמה בשנות ה60 ע"י הממשלה: במטרה מובהקת ליצור עיר מקלט ליהודים בגליל.
אני גם לא ממש מזלזל. להפך אני חושב שאם נשכיל לצאת קצת החוצה ולשמוע קצת פרספקטיבה שונה זה יעשה לנו רק טוב.אני מברך ומשתאה מהגרמנים שמעניין אותם ושאיכפת להם. לא יזיק לנו להשתחרר קצת מהקיבעון המחשבתי שלנו והסטיגמות הישנות ולקבל קצת ראייה נקייה ובהירה יותר כמו שלהם.אפילו אם היא מעט נאיבית.
תודה
כייף לשמוע
לא חשבתי על זה ככה, שזה דרך להתמודד עם העבר האפל שלהם. למרות שזו גם דרך לנפץ בועה
אני הבנתי את האמרה "הפוליטית" של שטפן באופן אחר.
אני לא חושבת שהעניין כאן הוא אירופאים מתחסדים, כאלו שחושבים שהם מבינים יותר או פחות מה זה הסכסוך. וגם לא אם כרמיאל הוקמה לשם ייהוד הגליל או למטרה אחרת.
עבורי בולטת יותר האימרה שבין השורות, שבארץ בעצם אין מספיק אפשרויות להחשף לאנשים כמו סילבן (שהוא בכלל צרפתי דרך אגב ככה שהיישו שלו עם ישראל/ לבנון הוא קצת אחר מזה של הגרמני הממוצע) ולשמוע ממנו איך נראה מחנה פליטים בלבנון ואיזה חלומות יש לילדים שחיים שם שאיתם עבד או לחילופין לצאת בערב לתאטרון ולשמוע משירי מחמוד דרוויש ולהבין מה עומד על מה הוא כתב ומיהו בכלל האיש.
לי אישית קצת עצוב לפעמים שאני לומדת כל כך הרבה על המקום ממנו אני באה דווקא כאן במקום הזה הכל כך רחוק מהארץ (רחוק בכל מובן אפשרי כמעט).
טוב, אז אני בגרמניה אבל ממש לא הייתי צריך להגיע לכאן כדי שתתפוצץ לי הבועה. למעשה, אין בועה, לפחות לא כזו שנוצרת בכפיה. אני חושב שכולם יודעים פחות או יותר מספיק מה נמצא מחוץ ל"בועה" אלא שהתמודדות אובייקטיבית מציבה אותך אל נגד הזרם, נגד הקונצנזוס ולפעמים נגד עצמך ממש. אז... או שאתה ממציא לעצמך עולם מושגים חדש ובונה הרים של רציונליזציה כדי להישאר עם הזרם בתמיכה או אדישות, או שאתה במאבק מתמיד מול חלק גדול מהסביבה המיידית שלך. כשאתה יוצא מגבולות ישראל ואף אחד לא מסתכל עליך עקום כשאתה, למשל, מביע מחאה על האופן שבו נוצרה (לפחות חלקית) בעיית הפליטים... אתה מבין את ההמשך...
אני, אגב, ממש לא מסתייג מאירופאים שמתערבים בקונפליקט. לטעמי הם לא מתערבים מספיק (אולי אנחנו משקיפים באופן שונה על הפוליטיקה הישראלית?). אני ממש לא חושב שהקו האדום שבין התערבות אקטיבית להתבוננות דוממת עובר במחנות ההשמדה. ישראל לא בנתה אושוויץ לפלסטינים ואני לא מצפה מאף אחד שיפציץ את ישראל כפי שנמנעה ארה"ב לעשות ב - 2800 גיחות מעל אושוויץ, אבל הפצצות בריכוזי אוכלוסיה, פצצות זרחן, ופצצות שמשחררות כמויות עצומות של חצי פלדה שלא מבחינים בין בטון לראש של ילד...
אני מצפה ליותר מהגדרת המצב כמורכב...
מקורי מרתק וחכם
אהלן, שטפן
יש לא מעטים שהגיעו לברלין כדי לפגוש פליט פלסטיני. כלומר: כל אחד בא בשביל מה שהוא רוצה ומוצא את מה שהוא צריך. יש אכן גרמנים שאני נרתעת מלדבר איתם על הרבה דברים, כדי שלא יעשו בי שימוש, אבל יש גם אנשים שאכפת להם. ורק בגלל שהם גרמנים, זו גם לא סיבה לזלזל בהם. בחור שחי במחנה פליטים בלבנון, ראה יותר מכל ישראלי בענין הזה ולא נכון להניח שהאסון הגדול ביותר של חייו הוא גבינת גורגונזולה מבאישה.
הוא למשל לא היה חושב שכרמיאל היא עיירת פיתוח מוקפת בכפרים ערביים: שלא כמו שסיפרו לנו, אבל אתה מספיק גדול לדעת, הכפרים הללו היו קיימים קודם. כרמיאל הוקמה בלב ישובים ערביים, כדי ל"ייהד" את הגליל.
בגרמנית של נאצים קוראים לזה Arisierung ולזה אנחנו מאוד רגישים. אבל כדאי גם לראות את הגיבנת שלנו, והמרחק עוזר לשם כך. היא אגב גיבנת לא חדשה ולא קשורה לשום ליברמן. התודעה שלך והסיפור שלך על כך שכרמיאל מוקפת, היא לא מלפני חודשיים אלא תוצר של אינדוקטרינציה ארוכת שנים.
כמו ההנחה שמה כבר בחור גרמני ראה בחיים שלו. גם אני גדלתי על המיתוסים הכוזבים הללו ועל כך שהגרמנים בפרט והאירופאים בכלל הם ילדותיים, כי הם לא שרתו בצבא, והם גברים דרדלה כי הם לא ניווטו בגבעות גורל בגיל 19. מצאתי כאן אחלה גברים שלוקחים כל מאצ'ו ישראלי בסיבוב.
יש מה ללמוד..
גם אני הייתי צריך להגיע עד גרמניה על מנת שהבועה תתפוצץ - ובפרצוף. טוב מאוחר מאשר לעולם לא, למרות שהיה הרבה יותר נוח להיות בבועה.
אני עדיין מסתייג מכל מיני אירופאים שמתערבים בקונפליקט, ביחוד גרמנים שהעניין שלהם נובע לעתים קרובות מאינטרסים אישיים שקשורים להתמודדות עם העבר האפל שלהם. יחד עם זאת כדאי לפעמים להקשיב, כי דברים שרואים מכאן לא רואים משם (כמו שחווינו על בשרינו, מוחינו וליבנו), ובהחלט ישנם אנשים, קצת מוזרים, "אשכרה פראיירים", שבאמת אכפת להם.... ומה זה משנה למה.
אני לא רואה במה שאתה מתאר שום דבר מיוחד.
לאחד יש כאב לאומי, לאחר יש כאב אישי, לאחר יש ילד חולה
אז מה זה אומר <?
זה מעניין מבחינה אומנותית, ספרותית, אנושית, וזהו.
אין לזה שום השלכות פוליטיות.
לגבי זה שהם בני אדם, אאנחנו יודעים את זה.
לגבי זה שהקיום האנושי מתקיים בבועות מנותקות האחת מהשנייה - זה ידוע.
אני די משוכנע שאינך שייך בגרמניה, לבועה המכילה תורכים גרמנים, או לבועה המכילה צוענים רומנים, או לבועה המכילה יהודים יוצאי רוסיה.
כל אחד בבועתו - כך זה בנוי (ולא אני ולא אתה המצאנו את זה)