העיירה שטראלזונד בגרמניה שבה ביקרתי לא מזמן, שונה לגמרי מכרמיאל, עיר הולדתי. האחת עיירת נופש נעימה לחופו של הים הבלטי, עיר מפלט לתושבי ברלין בקיץ. השנייה עיירת פיתוח לשעבר המוקפת כפרים ערביים במרכז הגליל, עיר מקלט על הכביש המתפתל בין עכו לצפת. אלפי קילומטרים ועצי זית מפרידים בין השתיים, ובכל זאת המרחק ביניהן התקצר משמעותית השבוע.   

הכל התחיל כשחיפשתי תמונת רקע לבלוג ודגמתי באקראיות מהמחשב את אחת התמונות שמצאו חן בעיני. זאת היתה תמונה של ציורי קיר במלון בשטראלזונד שצילמתי במסגרת פסטיבל האיור שם. נירית, מחובבות הבלוג, הסבה את תשומת ליבי שציורי הקיר האלו צוירו ע"י סילבן מאזאס, מאייר צרפתי שגר בברלין שאף הוציא ספר עם השם השאפתני: "הספר הזה יעזור לי לפתור את הקונפליקט במזרח התיכון,לסיים את הדיפלומה ולמצוא אישה" .  http://www.marmouzet.net/books
 

את הספר כתב לאחר שגר תקופה מסוימת בלבנון והתנדב שם למען ילדים במחנה פליטים פלסטיני. בעזרת איורים, חצים ורעיונות מחוץ לקופסה הוא מראה איך ניתן לפתור בנועם את הבעיות הסבוכות במזרח התיכון. בסוף הוא אף מצרף תרשים סבוך שמסביר איך דרך עשרות פעולות  הוא משיג את כל המטרות שהצהיר עליהן בכותרת הספר ומגשים את שאיפת חייו הגדולה: להיות מאושר. כאילו שהאושר הוא איזה פסגה שמגיעים אליה, תוקעים בה יתד ונשארים.אבל שיהיה.
 

פגשתי את סילבן שבת אחת כדי לדבר איתו קצת על הספר. ניסיתי לחסום את ספקנותי בשעה שהציג בלהט את החזון שלו למזרח תיכון מאושר יותר, אבל ענני הציניות שגם שנתיים בברלין לא הסירו ממני, הכריעו. "מה הפנטזיונר הצרפתי הזה מבין?", חשבתי לעצמי. "הדבר הכי מסוכן שהתקרב אליו היתה גבינת קממבר רקובה". לפני שנפרדנו תהיתי אם הוא באמת מאמין שפתרון הסכסוך יהפוך אותו לבן אדם מאושר? "ברור" הוא ענה בעיניים בורקות. "איך אני אהיה באמת  יכול להיות מאושר כשאני יודע שכל כך הרבה ילדים סובלים שם במחנות הפליטים?" האמת שהרגשתי קצת אידיוט. לבן אדם באמת איכפת. הוא באמת רוצה לעזור בדרכו לפליטים בלבנון ולפעול לסיום הסכסוך, שאנחנו כבר מזמן נוחרים מולו באדישות.
 

סיימתי את הספר של סילבן בשעה שהמתנתי להרצאה וסרט על מחמוד דרוויש שהיתה אמורה להתחיל. גם דרוויש, המשורר הפלסטיני הלאומי, היה פליט רוב ימי חייו. נע בין לבנון, מצריים, פריז ורמאללה. עזר לפליטים של עמו בדרכו כשהקריא את מילותיו המרגשות בקצב סוחף, שהפיחו תקווה וממשיכות להפיח עד היום, שנה לאחר מותו באולם מלא ברלין. בהפסקה דיפדפתי בספריו שהוצעו למכירה ומצאתי את השיר הבא :

אני חושב,

אבל בלי מסקנה

על מה חושב זה שדומה לי

שם בראש הגבעה

זה שלושת אלפים שנה

ברגע הזה החולף?

מכאיבה לי המחשבה

והזיכרון מתאושש

בדוקומנטרי שהוקרן בהרצאה רואים אותו מבקר לראשונה לאחר 30 שנה את משפחתו בדיר אל אסד, הכפר השוכן ממש מול כרמיאל עיר הולדתי. נזכרתי כמה חסר משמעות המקום הזה היה בשבילי. סתם עוד כפר ערבי מול הבית, שעושים בו קניות בשבת ואוכלים בו חומוס לפעמים.

חשבתי, ללא מסקנה, על איך אותו כפר טומן בחובו שורשיו של סיפור שמעולם לא נתתי עליו את הדעת - בעוד שמאייר צרפתי בברלין כן. האם הייתי צריך להיפלט מרצוני החופשי אל ברלין, כדי לגלות שחלק מבעיית הפליטים תמיד היתה שם מולי? מי יודע, אולי עוד כמה שנים, אם חוק הנכבה, חוק הנאמנות ועוד המצאות אנטי דמוקרטיות בעליל יתמקמו להן בלב הקונצנזוס הישראלי, אפילו המחשבה הזו לא תעלה בראשו של איש. הרי כי גם אם תעלה ותמצא ביטוי, תבוטל מיד או תיענש. מכאיבה לי המחשבה, והרגע חולף.