יוצאים לדרך חדשה. בלוג. זה אומר שיש לי מה להגיד ואולי יש כמה אנשים שישמחו לקרוא, ואולי אף להגיב. נו, אז נקווה לטוב.

שמי בשמת כוכב, ואני מדריכת טיולים בעיר תל אביב. או אולי צריך להגיד רק בתל אביב? אני מכירה ככה, איך לאמר, די טוב את הארץ (בכל זאת מדריכת טיולים אז מתבקש), ורק כמה מקומות בעולם (בתחום הזה אני לא מספיק חזקה), וכאן, בתל אביב, רק כאן, אני באמת מרגישה שיש בשבילי השילוב של מחד הרגשה טובה של בית, ומאידך הפתעות יומיומיות שמחדדות את תחושת ה"לגור בתוך חלום" שאני חווה כאן הרבה. העיר לא מפסיקה לחדש לי, להפתיע אותי, לאתגר אותי ולרגש אותי. מה לאמר, אני מאוהבת בעיר הזו!

סיפור האהבה שלי עם העיר החל עוד בילדותי (גדלתי ברחובות), או אז אמא שלי תמיד היתה אומרת לנו שאוטוטו עוברים לתל אביב, אבל תמיד היה משהו שעיכב בדרך. אחותי תגמור תיכון, אני אסיים את הבגרויות, או אולי אחרי שאחי ישתחרר מהצבא? כשאנ בסופו של דבר הודעתי - זהו, אני מתחילה ללמוד באוניברסיטת תל אביב ואני עוברת אמא שלי נזדעקה ואמרה: "מה??? ולי לא מגיע גם?" וזהו - עברנו כולנו יחדיו לתל אביב ונסגר פרק רחובות בחיים.

חייתי בעיר במספר דירות שכורות (חוויות אלו לחוד בפעם אחרת), ולאחר שמצאתי לי את בן הזוג שלי מצאנו לנו דירת שני חידרים מתוקה ושקטה, שני חידרים מרווחים ממש צמוד לכיכר דיזנגוף. יש מרכזי מזה?

כשכבר הייתי בהריון, עלו בתל אביב מחירי השכירות בצורה מטורפת. הדירה שגרנו בה כבר היתה לנו צפופה (בכל זאת מתרחבים), והעליה החדה במחירים, או אולי חוסר האפשרות בכלל למצוא דירה בשוק כל כך מוטרף כמו שהיה באותם הימים, גרמו לנו לנדוד הרחק הרחק ולחפש בית במקום אחר. כך מצאנו את עצמנו גרים בעיירה המאובקת, המנומנמת - גדרה. לא החזקנו מעמד אפילו שנה ושאפנו להתקרב חזרה אל העיר, מה שהוביל אותנו לרחובות. הבחירה ברחובות נעשתה איך לאמר, לא ממש מאהבת מרדכי. היא יושבת על קו הרכבת שתביא אותנו מהר לתל אביב, בלי פקקים "רק" חצי שעה נסיעה מתל אביב, אני בתור "ילידה" מכירה את מוסדותיה המרכזיים, ושכר הדירה, נו... עד שבתל אביב העניינים נרגעו - זה היה מקום מפלט נוח. התיישבנו בדירה גדולה ומרווחת, בבניין עם שכנים - אח! איזה שכנים נחמדים, אבל בכל אלה נפגשנו לעיתים רחוקות. ממש עיר שינה בשבילנו. אז בסך הכל היה טוב, אבל בעיקר - טוב שהיה.

לפני חצי שנה הצלחנו לשמחתנו הרבה למצוא דירה ראויה, במחיר שפוי, ממש בצנטרום של הצנטרום, והנה - תמו ימות הגלות הארוכים והעצובים. חזרנו אל העיר האהובה עלינו, והאושר חזר לחיים. הולכים ברגל לגן, בלי עוד נסיעות בוקר צפופות ברכבת עם עגלה ושני תינוקות, אחרי הגן יורדים אל הים, ובאמצע - נסיעה איטית באוטובוס לנקודת המפגש עם הקבוצה ואפשרי לגמרי ללא מועקה להדריך גם 3 קבוצות ביום ואפילו להתקלח בין לבין. מה אני אגיד - שדרוג אדיר.

אז להיום אני אסיים, מקווה להמשיך ביומן בסיפורים מעניינים נוספים,

להתראות ותודה על הדגים.