ככה הוא נשען כל בוקר על חלון מכוניתי, בוקר טוב היפה בנשים... איפה תרצי היום להחנות את רכבך... מה שתגיד, אני עונה, איפה שאתה מרוויח עלי, אני שמה את האוטו . משאירה מפתח גם אם אין צורך. פעם אחת הוא סיפר לי כי על כל רכב מעבר למכסה, הוא מרוויח כסף. מה אכפת לי שירוויח עלי, אם בסוף היום הוא מעלה לי את המפתחות למשרדי וכל היום הרכב שלי חוסם רכב זה או אחר. הוא קורא לעברי בעוד אני כבר פוסעת מהחניה לכיוון המשרד, מסתובבת על עקבי, מחייכת את החיוך הראשון שלי הבוקר, בהתחשב בעובדה כי איני מרוצה בימים האחרונים, הצלחתי להבליח חיוך קל לעברם. הם עמדו שם, שני גברים מסתכלים עלי ומנופפים לי לשלום, נשמה את... והולכים כל אחד לדרכו. טכנאי התקשורת שלי, במקרה פגשתי אותו הבוקר, בעודי משאירה את מפתחות הרכב לשומר בחניון יחד עם שקית עוגיות. מן הרגל כזה, אולי מחווה לאיש שדואג לרכב שלי מידי יום. רובנו מגיעים מידי בוקר לחניון העבודה, מותירים את הרכב והולכים לדרכנו עד הערב. מתי שמנו לב לאיש הזה שעומד יום שלם בשמש ומכוון את המכוניות כל אחד על פי שעת היציאה שלו. גם אני לא הבחנתי בכך מעולם, עד כי הגיע אותו הבחור, צנום שהבטיח כי מרגע זה ואילך, לא אראה יותר שריטה על רכבי. כמה פעמים הגעתם לרכב בסוף היום ומצאתם שריטה, מכה, פנס שבור ואין עם מי לדבר. כל בוקר מאז, הוא מחכה לי בכניסה לחניון, מביט בשעון ומודיע לי כי איחרתי היום. ובימים שאיני מגיעה למשרד במפתיע, הוא מתקשר אלי ושואל לשלומי ואם הכל בסדר. ברוב הימים אני בכלל לא זוכרת לקחת את המפתחות לפני שהוא מסיים את משמרתו ואז הוא מופיע אצלי במשרד, מחייך, מגיש לי את הצרור ומסביר לי כי האוטו שלי עמד בצל כל היום. וכך מידי יום, אני מגיעה לחניון ליד המשרד, מושיטה לו קופסא עם עוגיות ולמחרת הוא משיב לי אותה ריקה. יום אחד בצאתי בשעה מוקדמת, הקדשתי לו כמה דקות לסיפור חייו. אני אלמן הוא מספר, יש לי בן אחד. קשה לי עם גברים אלמנים, תמיד יש לי תחושה שהם ננטשו ככה ללא הודעה מוקדמת. משהו השווה לחוסר אונים של גידול ילדים בכוחות עצמם. איכשהו ביום אחד הם נהיים אמא ואבא והקו הגובל בין שני התפקידים מטשטש. חמלה מציפה אותי לנוכח גברים אלמנים, פגשתי לא מעט סביבי בשנים האחרונות לצערי. בערב חג השבועות, ארזתי בקופסא בלינצ'סים עבור האיש בחניון. מגישה לו אותם בברכת חג שמח ומסתלקת למשרדי כשחצאית פרחונית מתנופפת ברוח הקלילה.. את יפה היום בלבן, הוא שולח לי מחמאה... גם אז מסתובבת, מחייכת וממשיכה. אחרי שעה קלה הטלפון מצלצל , האיש מהחניון מבקש להפריע לי דקה. בראשי מתרוצצת מחשבה, מי כבר דפק לי את הרכב ... את מלכה הוא אומר ... מעולם לא אכלתי מעדן מלכים כזה. וסוגר... ואני חושבת לעצמי, אז והיום... כמה תשומת לב קטנה לאיש בחניון, מכין לו תה בכל בוקר כשאני מגיעה ומוסרת לו את הקופסא עם העוגיות שהכנתי במו ידי. הבוקר החלטתי להקדיש לו כמה מילים כאן, אחרי שנכנסתי לחניון, העמדתי את הרכב בשום מקום, ככה באמצע החניון, חשבתי לעצמי , מגיע לו לאיש הזה, שעומד כך כל היום בשמש מכוון את הרכבים, מגיע לו פעם ביום תשומת לב של אישה למרות שאין לי ספק שלא חסר לו אבל כמה פעמים פגשתם אנשים שיושיטו לכם בבוקר מאפה ידם ליד הקפה? כזו אני, (כן, תחמיאו , מגיע לי, זה הדפקט שלי) תמיד מחפשת לי הרגלים קטנים לשמח אנשים סביבי, לגדולים יש מספיק גם כדי לקנות אישה שתאפה להם ותגיש להם עד המיטה לקטנים, יש מקסימום שמשיה וכסא לשבת עליו. העיפו מבט לעבר האיש בחניון, לאיש המעליות, למנקה המשרדים למגישי התה אם עוד יש כאלה מילה אחת טובה תסדר להם את היום וכל יום אחת מאלה תסדר להם גם את החיים...
(סתם ככה פוסט באמצע היום משהו לשבור בו את העייפות של שעת צהריים מעייפת)
|