לא תאמין. כנגד כל הסיכויים זכיתי השנה בסכום נכבד, ועוד בטוטו. מאחר שאין לי מושג מה עושים בסכום כסף כזה החלטתי לעשות כמעשך ולקנות בית באי קאפרי, היכן שהוא קרוב לספינקס הוורוד. את ביתך ודאי לא ימכרו לי – הוא הפך ודאי לנכס לאומי, אבל אם יתמזל מזלי אוכל לקנות בית בקרבת מקום. האי אמנם אינו שקט ואותנטי כמו שהיה בזמנך, וביתך משמש אחד ממוקדי העליה לרגל של סקרנים רבים, ובכל זאת הנוף עדיין נשאר וגם רוחך עדיין אמורה לשרות שם. ובנוסף, יש לי סנטימנטים לבית אותו בנית פעמיים, פעם באבן ופעם במלים. את ספרך קראתי שוב ושוב מאז שהייתי נערה. הפעם האחרונה היתה בערך לפני שנה וחצי.
היה לי ברור שהצעד הראשון שעליי לעשות אינו בדיקה בסוכניות הדלא-ניידי וגם לא בירור אצל השכנים, אלא קביעת פגישה עם הרוח בת-האלמוות של המקום. מנסיונך אני יודעת שהוא זה הקובע מי יחזיק במקום ומי לא. ואמנם המחיר שלו לרוב גבוה, אולם הבטחה שלו היא הבטחה. לכן, דבר ראשון יש לברר האם בכוונתו להפקיד בידי את המקום. תהיתי מה המחיר אשר יגבה ממני. מטיבריוס הוא דרש ששמו הנקי מרבב יוטבע באות-קלון ויהיה לשימצה לדור ודור ולנצח-נצחים ואילו ממך הוא ביקש שתוותר על שאיפתך לעשות לך שם במקצוע שלך, שתקריב את עתידך. לי לא היה שם נקי מרבב שהייתי צריכה להגן עליו ועל עשיית שם במקצועי ויתרתי מזמן. לכן גברה סקרנותי לדעת מה יבקש ממני.
שלא כמוך לא הגעתי לאי בסירת מפרש. האי הפך למעוז תיירותי וספינות ממונעות קטנות מקושטות בדגלונים עזבו כל שעה את הנמל בסורנטו, מובילות תיירים עליזים לאתרי התיירות שבאי. כשהגעתי לא מצאתי נחילי נערים בגופי ברונזה ולא נערות שספדלה של כסף נעוצה בשערן השחור, אלא מאות ואולי אלפי תיירים במכנסיים קצרים, רובם דוברי גרמנית, וחלקם אנגלית או ספרדית. שמעתי אפילו כמה אנשים מפטפטים בקול רם בעברית. כמובן שלא חיכתה לי אתון ולא נערה שחורת עיניים. טוב, נו, גם אני כבר כמעט בת 45 ולא בת 18 כמו שהיית אתה כשהגעת לכאן לראשונה.
בפינת הרחוב מכר איש ענבי בכחוס גדולים וריחניים, שרק בדרום צרפת טעמתי טעימים מהם. הוא הכניס אותם לשקית נייר קטנה, אחרי ששילמתי לו יורו אחד. מאחר שהוא המליץ לי לשטוף אותם ניגשתי לברז שהיה בקירבת מקום בכיכר שקטה, שטפתי אותם והספקתי גם לשתות קצת. את השקית זרקתי לפח הקרוב וכך תוך כדי בקיעת כדורי הענבים בשיני התקרבתי לפיאצה. אחרי מנוחה קצרה התחלתי לעלות בשבע מאות ושבעים ושבע המדרגות שחצב טיבריו עצמו בסלע, מקוה שלא אפגוש את האדם-זאב הפראי ואכזר שכבר אכל, כך טענה ג'ויה, כמה אנשים נוצרים. אני לא בטוחה שהוא היה שם לב שאני יהודיה. יחד איתי טיפסו עוד תיירים ואחרים באו מולי. אלו האחרונים נראו קלים יותר. אחרי כמאה מדרגות כבר התחלתי להזיע, אך המשכתי באומץ לעבר מטרתי. לבסוף בראש שבע מאות ושבעים ושבע המדרגות, אחרי שנכנסתי כמוך בשער מקומר, עמדתי כמוך באנקפרי. מפרץ נפולי כולו השתרע לרגלי. הבטתי למעלה מחפשת את הקפלה שהיתה חלק מביתך, המוקף בכרמים הכורעים תחת עומס הענבים הענקיים. שלט הורה על כך שזיהיתי נכון. מיהרתי להגיע לשם. בכניסה דרשו ממני יורו וחצי אותם שילמתי בשימחה. עברתי דרך היציעים הסוכות והמרפסות ונרגשת נכנסתי לחדרים שהיו מסומנים על פיסת נייר ורוד שקיבלתי בכניסה. לצערי החדרים היו ריקים. לא היו שם לא התחריט של דירר ולא התבליט היוני, הריצפה היתה חשופה משטיחיך הישנים ולא מצאתי שולחנות או ספרים. גם הקפלה ששימשה לך כספריה היתה ריקה וחר הבזלת היה נעדר, כמו גם ראש השיש של מדוזה מן המאה הרביעית לפני סה"נ. לא מצאתי גם את אלת-הנצחון בעלת-הכנפיים ולא את הראש הפגום של נרון או את עמוד השיש האפריקני עליו עמד פעם. לעומת זאת, חלון הזכוכית הצבעונית מן המאה החמש-עשרה עדיין היה שם, וכך גם הרצפה הצבעונית הרומאית והכוך בו נחו בשלום על משכבם שני הנזירים שנתקלת בהם כשחפרת את יסודות הקמין. והכי חשוב הספינכס הוורוד עמד שריר וקיים על מעקה הטרסה, מביט לעבר הנוף של סורנטו.
ליטפתי את ספינכס השיש כאילו היה אחד מכלבך ותהיתי היכן אמצא את הדמות הגבוהה העטופה באדרת אדומה. ואולם, בעוד אני עומדת לצד הספינקס, משקיפה על הנוף הרחוק, והנה היא הופיעה. "איני צריך להציג את עצמי, את כבר יודעת ודאי מי אני" אמרה הדמות "ודאי. רוח המקום." "אכן כך, הבנתי שאת מעוניינת ברכישתו." "כן" אמרתי קצת בבישנות. "כמו קודמך את מחפשת כאן אושר וגם כמו זה שקדם לו שלוה. אך האם מוכנה את לשלם את המחיר?" "ומה המחיר שאתה מבקש ממני?" "ששמך לעולם לא יודפס על גב ספר" אמר.
המחיר נראה לי פעוט, כמעט שהסכמתי עליו. אך הוא התעקש לאפשר לי לעיין בדבר עד למחרת עם שקיעת החמה. "אם תרצי", כך אמר, "תבואי לכאן מחר לעת שקיעה".
עזבתי את מתחם ביתך והגעתי למדרגות. התחלתי לרדת אותם אחת אחת ומחשבותי עוקבות אחר צעדי. פתאום הבנתי שאני מרמה את עצמי. מעולם לא התאהבתי במקום הזה כמוך. התאהבתי במילותך ולא במקום. בעצם אין לי צורך לקנות את המקום אם אוכל במקום זאת לקנות עותק חדש של ספרך (זה שבידי כבר מפורק לגמרי).
עד שהגעתי לנמל כבר ידעתי שלא את ביתך אני רוצה אלא את יכולתך להנציח אותו. עליי להקדיש את כל הוני ללמוד את מה שלך בא כדרך אגב. עליתי לספינת התיירים הבאה שחזרה לסורנטו. לעולם לא שבתי לקאפרי. נסעתי לארצות הברית ונרשמתי לקורס כתיבת אוטוביוגרפיות אצל אחת המורות הנערצות שבפרינסטון. הן בדברי דמות התעתועים היתה הבטחה. אי אפשר לשלם במשהו שאין. |