| "החסד מגיע מאלוהים. ידע צריך לקנות בשוק" (ארתור יו קלאף)
אמירה כל כך קצרה ובוטה היא לא דווקא אופינית לארתור יו קלאף. המשורר הוולשי היה פופולארי למדי בתקופתו בזכות פואמות העוסקות ביחסי אדם, טבע ואלוהים. בימינו, רובן נראות פתלתלות וטרחניות עד בחילה. האמינו לי - בדקתי.
אבל האמירה הזו שלו ראויה לדיון. החסד בחינם. תמורת ידע צריך לשלם. שאלת ערך האימון והתשלום עבור אימון עולה לעתים קרובות. הייתי רוצה לחשוב רגע על המעשה האימוני במונחים כאלו. מהו החסד, ומהו הידע במעשה האימוני?
מצב החסד (Grace), בתפיסה הנוצרית, הוא המצב שבו האדם שלם עם אלוהיו ועם עצמו, נקי מחטא וזכאי לבוא בשערי גן העדן. לצורך הדיון אזהה זאת עם מצב החזון - אותו מצב בו אדם חי את ערכיו וזוכה לשלמות פנימית ואושר.
די ברור שהמאמן אינו מקור החסד. המאמן אינו מעניק למתאמן את מצב החזון, ואינו יכול להעניק למתאמן מחילה על חטאיו. על המתאמן לזכות באלו במאמציו שלו, בשינויים שיחולל בתוכו עצמו ובפעולותיו בעולם. המאמן, ודאי שאינו אלוהים, ואפילו אינו הכומר הקתולי המייצג אותו ומעניק בשמו את המחילה.
ומה עם הידע?
"המתאמן הוא שלם, יצירתי ובעל תושייה". כך אומר ה-ICF. תפקידו הבסיסי של המאמן אינו להוסיף מידע או כישורים (ועל כך ניטשים ויכוחים בפורום עם יועצים שונים), אבל האם תפקידו להוסיף ידע?
כשאנחנו עוזרים למתאמן לזהות את ערכיו ואת חזונו - האם הבאנו לו ידע חדש? הרי אלו הערכים שלו, לא שלנו. החזון שלו. המידע בעזרתו סייענו למתאמן לזהות אותם בא כולו מהמתאמן עצמו.
אבל את הידע, את ההבנה שלהם, את היכולת לעשות בהם שימוש, אולי לא היה משיג בלעדנו.
זרז (Catalyst) הוא אלמנט המסייע לתגובה כימית להתרחש בקלות ובמהירות גדולים בהרבה מאשר בלעדיו, אבל אינו משתתף בתגובה הכימית עצמה ואינו עובר שינוי בתהליך. הזרז משיג את פעולתו מכיוון שבנוכחותו נדרשת למולקולות המעורבות פחות אנרגיה כדי להיצמד בצורה המתאימה להתרחשות התגובה. כלומר, הזרז מנמיך את מחסום הכניסה.
באימון, אני חושב שאנחנו הזרז. המתאמן קונה אצלנו ידע שאינו יודע להפיק לבדו, אפילו שכל המרכיבים נמצאים אצלו. על זה הוא משלם. |
adi_marker
בתגובה על הלקוח תמיד צודק
nogalavi
בתגובה על ערב בקורסיקה
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אפשר לענות על זה בכמה רמות.
ברמת הבסיס, האימון יוצא מהנחה שהמתאמן הוא "שלם, יצירתי ובעל תושיה". לפיכך, בהגדרה, אין מצב כזה "חסר בו חומר הגלם".
אחד החסמים המונעים הצלחה מחלק מהאנשים הוא "הפנטזיה הבלתי מושגת". דהיינו, שהמתאמן מוציא את משאביו וזמנו על ניסיון להשיג משהו שהוא באופן מוחלט וברור מעבר ליכולתו להשיג. במקרה כזה, תפקיד המתאמן הוא לשקף את המצב, לבחון עם המתאמן את הערכים העומדים בבסיס הפנטזיה הזו, ולסייע למתאמן למצוא דרך חלופית ומעשית לממש את אותם הערכים.
אני מנסה לדמיין מצב שבו באמת אין במתאמן את חומר הגלם, וכל הדוגמאות שעולות בדעתי מובילות רק לאחד משני מצבים - או הפנטזיה הבלתי מושגת, או, לחלופין, שהאדם או הבעיה אינם מתאימים לאימון. מישהו שחסרה בו היכולת לחשיבה רציונלית אינו ניתן לאימון. מישהו עם IQ 80 שמקווה להישגים של IQ 160 כנראה לוקה בפנטזיה בלתי מושגת. אלו רק דוגמאות, אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו שלא נופל באחד משני אלו.
אם ניתן לאמן אותו, ניתן להצליח איתו.
כתיבה נאה ומעניינת.:-)
נקודת המוצא של האימון, אם אני מבינה נכון, שבמתאמן קיימים כל "חומרי הגלם" והמאמן הינו רק קטליזטור.
אך מה קורה בהעדר אותם חומרים במתאמן?
הי שמעיה,
אם הייתי ממש חושש - לא הייתי "מסתכן" בעימות ......והרי בזה גם עסקינו כאן בקהילה.
אני מקבל את ההבחנה שעשית לגבי מיידע - ידע - זה נכון הלכה למעשה ועצם העלתה כהגדרה מקנה לה עוצמה.
בברכה בבט
יש לי יחסים אמביוולנטים עם המילה מוטיבציה. לכאורה כולם יודעים מה זה. בפועל, רק לפעמים אנחנו באמת יודעים מה מניע אדם אחר לעשות משהו, ועוד פחות מכך - איך להשפיע ישירות על אותו מניע. אבל באופן שבו ניסחת זאת את - מעודד ומחזק - עם זה אני מסכים ברצון.
מאמר יפה ומעניין. אני רואה במאמן מעיין סוקרט קטן - מיילד ומזכיר את הידע, הקיים כבר מלכתחילה במתאמן, בבחינת 'חסד', כפי שכתבת במאמרך. על כך הוא ראוי לתשלום ועל זה אין ויכוח. האומנות להוציא מהמתאמן את יכולותויו ולהזכיר לו את עוצמותיו להשגת חזונו, היא פעולתו של המתאמן. אני הייתי מוסיפה גם מוטיווטור - זאת אומרת, שבתהליך הלידה המיילד מעודד את היולדת ומחזק אותה בתהליך הלידה.
תודה!
אל תחשוש לקומם על עצמך הרבה מהקוראים - אין כל כך הרבה כאלו כאן :-)
אני חושב שההבדל ביננו הוא יותר סמנטי, כי אין ספק שבעשייה אנו עושים דברים דומים. אולי בסגנון מעט שונה. אבל אם אני משקף למתאמן משהו שגורם לו להבין שה"ערך" שהוא טוען לו אינו ערך אמיתי, או שהחזון שהוא מציג הוא קטן מכדי למלא אותו, כדי לעשות זאת אני מפעיל בדיוק את אותו הידע לגביו אני אומר שמשלמים לנו. המידע מגיע מהמתאמן - אנחנו הופכים אותו לידע. המידע מצוי בידי המתאמן, הכל בא ממנו - אבל לבדו הוא אינו יודע איך להפוך את המידע לידע שאפשר להשתמש בו.
הי שמעיה,
קודם כל כוכב על המאמר ההבחנות והדילמה לגבי תפקידנו.
שנית אני גורס בשוני ממך לגבי המעורבות שלנו כמאמנים בערכים ובחזון של המתאמן (בטח אקומם עלי הרבה מהקוראים).
האם לא מצאת עצמך מול המתאמן מגיב לערכים שהוא מציג ואמר משהו ברוח הדברים: זה לא ערך זה תאור מצב , או- מה כאן הערך אני מזהה פעולה וכו' וכו'
האם לא חווית באימון סיטואציות של תגובה לחזון איש - מה בדברים שלך החזון אני מזהה תאור מצב עתידי של DOING, תעשה הסבה לתחום ה- BEING, או אומר למתאמן החזון שלך קטן, זה ממש כאן ועכשיו בהשג ידיך, אתה משחק על בטוח , או אתה חושש להתחייב שמא לא תשיג או אומר זה לא משהו שאתה צריך להתחייב אלא להיות על זה כל הזמן כל הדרך באינטגרטי , תרחיב את המשחק, תגדיל וכו' וכו'
נכון שאלה הם הדברים בהליך האימון אבל, מבלי שכיוונו לכך, גם מעורבים ביצירת החזון והערכים ע"י המתאמן בין אם נומר זאת בקול או לאו, נכון שבסוף הוא זה שמביא אותם אבל איפה אנחנו...אנחנו מעורבים סמויים בתהליך היצירה שלו, סמויים אבל מעורבים.
לגבי "הזרז", הסימבוליקה יפה (כוכבת כבר) אני מעדיף את הידע. היותנו "הידע" למתאמן כמו מורה, מדריך טיולים, מאמן ספורט וכושר, ורבים נוספים מעבירים ידע, גישה, שיטה, מטמיעים ומשגרים לעתיד.
בברכה בבט