"החסד מגיע מאלוהים. ידע צריך לקנות בשוק" (ארתור יו קלאף)

אמירה כל כך קצרה ובוטה היא לא דווקא אופינית לארתור יו קלאף. המשורר הוולשי היה פופולארי למדי בתקופתו בזכות פואמות העוסקות ביחסי אדם, טבע ואלוהים. בימינו, רובן נראות פתלתלות וטרחניות עד בחילה. האמינו לי - בדקתי.

אבל האמירה הזו שלו ראויה לדיון. החסד בחינם. תמורת ידע צריך לשלם. שאלת ערך האימון והתשלום עבור אימון עולה לעתים קרובות. הייתי רוצה לחשוב רגע על המעשה האימוני במונחים כאלו. מהו החסד, ומהו הידע במעשה האימוני?

מצב החסד (Grace), בתפיסה הנוצרית, הוא המצב שבו האדם שלם עם אלוהיו ועם עצמו, נקי מחטא וזכאי לבוא בשערי גן העדן. לצורך הדיון אזהה זאת עם מצב החזון - אותו מצב בו אדם חי את ערכיו וזוכה לשלמות פנימית ואושר.

די ברור שהמאמן אינו מקור החסד. המאמן אינו מעניק למתאמן את מצב החזון, ואינו יכול להעניק למתאמן מחילה על חטאיו. על המתאמן לזכות באלו במאמציו שלו, בשינויים שיחולל בתוכו עצמו ובפעולותיו בעולם. המאמן, ודאי שאינו אלוהים, ואפילו אינו הכומר הקתולי המייצג אותו ומעניק בשמו את המחילה.

ומה עם הידע?

"המתאמן הוא שלם, יצירתי ובעל תושייה". כך אומר ה-ICF. תפקידו הבסיסי של המאמן אינו להוסיף מידע או כישורים (ועל כך ניטשים ויכוחים בפורום עם יועצים שונים), אבל האם תפקידו להוסיף ידע?

כשאנחנו עוזרים למתאמן לזהות את ערכיו ואת חזונו - האם הבאנו לו ידע חדש? הרי אלו הערכים שלו, לא שלנו. החזון שלו. המידע בעזרתו סייענו למתאמן לזהות אותם בא כולו מהמתאמן עצמו.

אבל את הידע, את ההבנה שלהם, את היכולת לעשות בהם שימוש, אולי לא היה משיג בלעדנו.

זרז (Catalyst) הוא אלמנט המסייע לתגובה כימית להתרחש בקלות ובמהירות גדולים בהרבה מאשר בלעדיו, אבל אינו משתתף בתגובה הכימית עצמה ואינו עובר שינוי בתהליך. הזרז משיג את פעולתו מכיוון שבנוכחותו נדרשת למולקולות המעורבות פחות אנרגיה כדי להיצמד בצורה המתאימה להתרחשות התגובה. כלומר, הזרז מנמיך את מחסום הכניסה.

באימון, אני חושב שאנחנו הזרז. המתאמן קונה אצלנו ידע שאינו יודע להפיק לבדו, אפילו שכל המרכיבים נמצאים אצלו. על זה הוא משלם.