אבדות חזרנו מארוחה משפחתית. אירוע שלא צלח יתר על המידה, בהתחשב בכך שלאשתי דפי נתקעה עצם של דג בגרון, אחי ואשתו איחרו כמובן, ואמא לא הוציאה מילה כל הערב. אנחנו יצאנו ברגע מסוים. "אורי, אתה צריך לקחת אותה לבית חולים. רופא צריך לראות אותה!" ונסענו לבית החולים.
בדממה נסענו. שוב הייתה סיבה לא לדבר, לא לספר. דפי סימנה לי שהיא רוצה לשתות. חיפשתי. מצאתי בקבוק ריק. כשנגיע, אמרתי לה.
כשהייתי ילד, כל שריטה הייתה סיבה להגיע לבית החולים. "אורי תיזהר! אורי זה מסוכן!" אבל אני לא נזהרתי. הייתי ילד פרא. זה לא התקבל טוב אצל אמא. בדרך לבית החולים חשבתי עליה, חשבתי על מה שקרה לה כשהייתה ילדה.
דפי נאנחה. ראיתי שכואב לה אף שממש כמו אמא, גם היא ניסתה להסתיר. הגענו. צעדנו בין האגפים. מסדרונות בית החולים נראו קצרים יותר, אך נראה שחצינו את כולם עד שמצאנו את החדר הנכון. דפי התיישבה. התיישבתי לידה. היינו שישה אנשים בחדר. דפי, אני, גבר עם מסכה על הפנים, אישה בהירת שיער וילדה בת עשר בערך, שישבה שם עם אמא שלה.
אמא ואני מחכות כבר שעה. אני אוכלת במבה. מולי יושב איש עם מסכה על הפנים, ובצד השני בני הזוג שבאו עכשיו. כולם מחכים.כעבור כמה דקות קראו לאיש עם המסכה והוא נעמד ליד האשנב. הם דיברו בשקט, אבל שמענו.
- כבר היית פה, לא?
- כן הייתי, זה בקשר לכווייה בפנים, אני מנסה לסדר...
- מה אִתה, עם הכווייה?
- הכווייה בסדר, אני פחות.
- זה טוב שאתה שומר על חוש הומור.
- כן, מה נשאר לי אם לא...
- אז מה אתה אומר?
- אני כבר התרגלתי, אתה מבין, אבל זה אשתי, זה ככה קשה לה...
- אני מבין.
האיש מאחורי האשנב כתב כמה דברים, והאיש עם המסכה הסתובב והסתכל על היושבים בחדר. הוא הסתכל עלינו, על דפי ועלי, והוא הסתכל גם על הילדה. כן, הוא מסתכל עלי ורואה את הכווייה שלי מציצה מהחולצה. "הגוף עודו כאוב, מוכרח לאכול, לנשום אוויר, ולישון". הוא מסתכל גם על הבלונדינית שיושבת בצד השני ועל החזה הענק שלה. אמא, אני צמאה. הילדה קמה לקחת מים. דפי קמה אחריה, ואני נזכר שביקשה ממני ושכחתי. בוא תיכנס, הוא אמר לאיש עם המסכה. אחר כך הוא קרא לבלונדינית. הוא סימן משהו בדפיו והכניס גם אותה.מעבר לדלת נשמעו המלמולים כמו בתוך קונכייה. הסתכלתי על הילדה. אני מסתכלת על הגבר שבא עם אשתו. הגבר עם המסכה וגם הבלונדינית יצאו משם. הם הלכו זה ליד זה ונעלמו מעבר ליציאה. חיכינו. שתקנו. כולם שתקו.
נשמעו מחשבות: כמה זמן צריך לחכות? האם נחלים? האם יש תרופה? מתחת לסלעים, בתוך הקונכיות, מפעמות המחשבות, מתפתלות, מלחשות.
חשבתי על דפי, על אמא שלי, על מה שקרה לה כשהייתה ילדה. אנחנו לא יודעים בדיוק את הפרטים. היא לא סיפרה. "אורי תיזהר! תשתה מים, תאכל. אורי תתקלח. תסבן טוב טוב". וגם בבגרותי: "אורי תיזהר! תישן. תאכל. תשתה". אורי, אורי. דפי קמה. הבנתי שקראו לנו להיכנס.
- שלום.
- ערב טוב. כיצד אני יכול לעזור הערב?
- לאשתי נתקעה עצם בגרון.
- בואי נראה.
הרופא מזמין את דפי לשבת, שואל אותה לשמה, אני עונה. הוא חוזר על השם שלה, משתהה, "גם לבת שלי קוראים דפי", ותוך כדי כך מסמן לה לפתוח את הפה, אבל דפי לא מצליחה. היא מבקשת ממנו מים. הוא נותן לה. אחר כך עושה כמה בדיקות. "אני לא רואה עצם, דפי". הוא עושה עוד ניסיונות, מסתכל עם מראה בגרון. מבקש מדפי לבלוע, לסמן באצבע את המקום. אך העצם לא נראית הוא מביט בנו. נראה שהוא שוקל את האפשרויות שלו. הוא נאנח.
- אין ממצא נראה לעין.
- ובכן, מה זה אומר?
- תן לי לחשוב.
צריך לחפש במקום אחר, מלמל לעצמו. דפי מסמנת לו. הוא מבין אותה ושוב ממלא לה את הכוס.
- הייתי רוצה לנסות עוד משהו בכל זאת...
- כמובן...
- זה כרוך בהרדמה מקומית. זה בסדר מצדך דפי?דפי מהנהנת.
- תוכל אולי לחכות בחוץ אדוני?- כן, בוודאי.יצאתי לחדר ההמתנה. הסתכלתי על הילדה שישבה שם. היא הסתכלה עלי. יכולתי לראות שהיא חושבת על משהו. אני חושבת על הבלונדינית ועל החזה שלה. אמא נותנת לי יד. כל הגוף מגרד לי. כשהייתי בן תשע שברתי את היד. זאת הייתה הפעם היחידה מכל הפעמים שהייתי בבית החולים שבאמת נזקקתי לטיפול. אבל אמא... נו, מה יש לומר, אני מכיר כל פינה בבית חולים הזה. מלמולים נשמעו מכיוון חדר הרופא. הרמתי את עיני. מולי חיבקה האם את בתה. שוב נזכרתי באמא. היא לא חיבקה אותי כך, אבל נדמה לי שהיא ניסתה בדרכים אחרות. חשבתי על מה שעבר עליה ועל מה שהיא לא מגלה. "כמה זמן אמא?!" "עוד מעט מתוקה".
הסתכלתי בשעון. כבר עשר. הזמן עובר ואנחנו עוד כאן.הסתכלתי שוב על הילדה. ואני שוב מסתכלת על האיש. חייכתי אליה. גם אני מחייכת אליו.הדלת נפתחה. גבר נכנס לחדר ההמתנה וניגש לאשנב.
- שלום.
- כן, שלום.
- א א א אני חושב שאיבדתי משהו.
- ובכן מה איבדת?
- אני לא כל כך בטוח, אני יודע שאיבדתי, אבל לא יודע מה.
- אדוני, זה בית חולים פה, אתה יודע...
- נו כן, כמובן.
- נו, אז איך אני יכול לעזור לך?
- האם זה לא יכול להיות קשור?
- קשור למה?
- למה שאיבדתי...האיש מעבר לאשנב הביט בו ונאנח.
- האם חסר לך משהו אדוני?
- כן.
- האם זה משהו שהיה לך כשהגעת לכאן?
- אני חושב שכן, לא בטוח, אולי.
- אולי לא איבדת דבר אדוני. האם זה יכול להיות?
- לא. אני איבדתי משהו. זה ודאי. אני מרגיש שמשהו אבד.
- אדוני, אם תוכל לחכות כמה דקות אני אקבל את האנשים ואראה מה אוכל לעשות בקשר לזה.
- כמובן. אחכה. אחכה כמה שצריך.
חיכיתי. חיכינו. כולנו. זה נמשך הרבה זמן. שוב התפתלו המחשבות: האם זכינו במשהו? האם זה ישתלם? האם נוכל להינצל? הפצע שוב גירד לילדה ואמה מרחה לה משחה. חיכיתי לדפי. מה היא עושה שם כל כך הרבה זמן? הצלקת מגרדת. "הגוף רועד כפי שרעד". כמה צריך עוד לחכות? הילדה שוב קמה לקחת מים. ודפי יצאה סוף סוף. התבוננתי בה. ראיתי שבכתה. למרות ההרדמה היא בכתה, ואני ריחמתי עליה והחזקתי בידה. תודה, היא אמרה לו, לרופא, והוא הביט בה. עיניו מגלות שהקשיב לה. הוא חייך אליה ואמר לה, "אני חושב שזה יהיה בסדר, דפי". הוא קרא לה בשמה. היה לזה צליל נעים, ואני הרגשתי לא נוח. הבלונדינית נכנסה לרגע כאילו שכחה משהו ויצאה.בדיוק אז התחלתי לחשוב על החזה שלי. על כך שיש עליו כווייה קשה כל כך ועל כך שהוא כנראה בכלל לא יצמח לי. אמא ראתה את המחשבות שלי בעיניים ואמרה, "קיצי, אנחנו נחשוב שזה יסתדר, טוב? עד שנדע משהו אחר בוודאות, טוב?" הסכמתי. הרופא קרא לנו להיכנס. הוא דיבר בקול שקט. אחר כך נסענו הביתה. אני צריכה שינה טובה. שינה טובה בבית. במקום מוגן. נשענתי לאחור. אורי נהג ואמא נהגה ושתינו נמנמנו.במקום לא רחוק משם, לאחר שהדיחה את הכלים ופינתה את השולחן, התיישבה האם על הכורסה מול מסך הטלוויזיה. היא נאנחה."דבר לא השתנה.הגוף עודו כאוב,מוכרח לאכול, לנשום אוויר, ולישון,הוא בעל עור דק, וממש מתחתיו הדם,מצויד בכמות נכבדה של שיניים וציפורניים,עצמותיו ניתנות לשבירה, פרקיו למתיחה.בעינויים לוקחים את הדברים הללו בחשבון." הנסיעה הביתה הייתה ארוכה. היו דברים שרציתי לשאול, אך דפי הייתה עייפה ולא רציתי להקשות עליה. כשהגענו נגעתי בכתפה כדי שתתעורר. היא המשיכה לשבת ואני חיכיתי לה. בדממה נכנסנו. אמא התקשרה, שאלה מה שלום דפי. היא בסדר. תכין לה תה. תה זה מרגיע. הלכתי להכין תה.
דפי כבר הייתה במיטה.
- דפי, מה עשיתם שם כל כך הרבה זמן? מה הוא עשה לך? היא לא ענתה לי.
- הוא הוציא את העצם?
- כן.
- זה כאב?
- כן.
- אבל זה בטח עובר, נכון? זה בטח משתפר עכשיו.
- לא. זה עדיין כואב.
- מה הוא עשה? תספרי לי.
היא בכתה.
- למה את לא מספרת לי מה קרה שם?
- דיברנו.
- מה זאת אומרת דיברתם?
- דיברנו. ככה, כמו שזה נשמע.
- זה הכל?
- זה הכל.
- כמו שאנחנו עושים?
- לא.
- מה זאת אומרת?
- הוא הקשיב. אני הקשבתי.
שכבנו מתחת לשמיכה. החזקתי בידה. חשתי בפעימות לבה מתחת לאריג.
האם כולם סובלים? האם נקבל משהו בתהליך? האם זה תהליך? שאלות שעדיין לא התגבשו ריחפו בחלל. מולן, בלב האוקיאנוס, במעמקים הלא נראים, בתוך כל המים האלה, בתהומות, במקור ההתפרצויות הגעש של לבה רותחת מהעומקים – מול כל אלה ניצב הרצון. בטוח, חדור כוח, מתנשם, יוצר גלים.
אני מודה שקשה להבין לאן כל זה מתקדם.
דפי ביקשה עוד תה. הבאתי לה. היא שתתה קצת ונשכבה. נזכרתי בילדה שהייתה בבית החולים וחיבקתי אותה. דפי עצמה את עיניה. אמא נתנה לי נשיקה. היא כיסתה אותי בשמיכה, אמרה שאני גיבורה ושהיא אוהבת אותי.
- את רואה, אהובה שלי, הרופא עצמו אמר שזה יהיה בסדר.
- אבל זה עוד מגרד לי ותישאר לי צלקת.
- נכון, קיצי, אבל אני אכין לך את השוקו הכי טעים בעולם ואחבק אותך חזק חזק עד שהיא תעבור.
- אוי אמא, תפסיקי עם ההמצאות שלך.שמעתי אותה צוחקת.שמעתי את אמא שלה מנשקת ומדגדגת אותה. חשבתי על העצם, על כך שגבר שבכלל לא מכיר את דפי נגע בה, הקשיב לה, עזר לה.
תגיד, היא שאלה אותי מפזרת שערה העדין על הכר, אתה חושב שזה סימן שאפשר להתחיל מכאן משהו חדש?
מתוך "סלון הדחויים"
* הציטוטים מתוך "עינויים" של ויסלבה שימבורסקה תרגום: רפי וייכרט
|