כותרות TheMarker >
    ';
    0

    יש ילד באולם?

    0 תגובות   יום שני, 8/6/09, 23:35

    הארץ: יום שני 09 בפברואר

    מאת: נעם בן זאב קלאסי | תיבת תהודה

    בהיכל התרבות בתל אביב, כשהתזמורת הפילהרמונית הישראלית החלה לכוון את הכלים, הקהל השתתק בהדרגה, ובדממה שנוצרה בין צלילו של הכלי המכוון האחרון לעלייתו של המנצח על הבמה, שמעתי את הבן שלי, שישב לידי, אומר לי, "דבר אחד בטוח אבא, כאן אני לא אפגוש חברים שלי מבית הספר". זה היה לפני ארבע שנים בערך, והוא היה כבן תשע; ובעוד המנצח עולה על הבמה הצלחתי להגניב מבטים סביבי, במעלה ומורד האודיטוריום, לאורכו ולרוחבו, כדי להיות בטוח. הוא צדק. אף לא ילד אחד מתחת לגיל 14 לא נצפה באולם. חבל. הרבה אנשים תוהים איך אפשר להנחיל לילדים שלהם את הרגישות והטעם, ובסופו של דבר - את האהבה, למוסיקה קלסית ולמוסיקה אמנותית עמוקה ומורכבת בכלל. הם נוכחים בהעדרה של מוסיקה כזאת מעולמם של ילדיהם ולא יודעים איך לתקן זאת. בית הספר חסר אונים, להאזין בבית לדיסקים או לצפות בתוכנית מוסיקה בטלוויזיה אין סבלנות לאיש, תרבות הרחוב והחברים והאייפוד היא תרבות הפופ ובה אי אפשר להילחם וגם לא צריך; וכך, נגד עיניים כלות, הולכת ומתנוונת היכולת של הילדים לגייס את הריכוז ואת כוחות הרגש והאינטלקט הנחוצים לחווייה האמנותית. לא נוצר גם ההרגל לעשות זאת, חסרה ההתנסות בכך, ובצדק מתעוררת הדאגה שמא אובדן זה הוא אובדן לכל החיים. הפתרון, כך נוכחתי בעצמי - ולמזלי פרנסתי כמבקר קונצרטים עזרה לי בכך - הוא אחד: ללכת עם הילד לקונצרטים אמיתיים. דיסקים לא יעזרו. שטיפת המוח של השמעת מוסיקה בבית היא חסרת תוחלת. הניסיון להמיר את תוכניות הזבל בטלוויזיה בקונצרט בערוץ מצו, שבו מנצח הרברט פון קאריאן על הפילהרמונית של ברלין בשנות ה-70, הוא נלעג: עצם הסאונד של כינורות מאיזשהו רמקול בבית מעורר בילדים רתיעה, ובטח מראם של נגנים מושכי קשת בטלוויזיה.
     
    היכל התרבות בתל אביב בקונצרט של הפילהרמונית. (תצלום ארכיון: דן קינן)השמעת מוסיקה אמנותית לילד בבית היא חסרת תוחלת. אבל מראה של אדם המנגן בכינור, ובוודאי של 20 איש שעושים זאת בו בזמן, באולם מואר המהדהד צלילים, ומקרין התרגשות וחגיגיות - זו, לילדים, חוויה כבירה. ואם יש גם קונטרבסים ענקיים וטרומבונים מרעימים ומשולש קטנטן מצלצל וחלילי כסף ואשה בשמלה מהודרת פורטת על נבל - את זה כבר אי אפשר לשכוח. והשיטה היא כזאת: מתחילים כבר בגיל 5, שבו הילדים עוד מתלווים בשמחה להוריהם, ומקפידים לצאת אתם אחרי חציו הראשון של הקונצרט, שלא להכביד. איזו מוסיקה? אין לכך חוקים, וכמעט הכל יכול להתאים. אולי כדאי לחשוב פעמיים אם ללכת לסימפוניה מאת מהלר או ברוקנר, או לאופרה של ואגנר - אם היו מעלים כאן אחת כזאת; אבל כל השאר - מוסיקה קאמרית של בטהובן, אופרה של רוסיני, אוונגרד מאת פייר בולז, מיסה רנסאנסית בכנסייה באבו גוש או בחיפה, רסיטל שופן לפסנתר: הכל הולך. יש רק שלושה חוקים שעליהם אסור לעבור: לשבת באולם רק במקומות טובים, לא להשאיר את הילד לחלק השני של הקונצרט; ובבית - להתעניין באמת בסגנונות המוסיקליים האהובים על הילד ולחלוק עמו בחוויותיו מעולמו זה. השאלה היא איך מממנים חינוך כזה - הלא כרטיס לקונצרט רגיל יכול לעלות בין 80-150 שקלים, ולקונצרטים הטובים באמת הוא מגיע ל-350 שקלים - וזו שאלה עגומה. פתרון מבריק נתנה לה הסדרה התל-אביבית "שטריקר בענב", למשל. לקונצרטים הקאמריים המצוינים שלה, כרטיס לצעירים עד גיל 21 ניתן חינם, וכרטיס לצעירים עד גיל 34 - גילו של מנהל הסידרה רז בנימיני - עולה 35 שקלים.

    לרוע המזל, אין הרבה גופים שחושבים, כבנימיני, לטווח ארוך: התזמורות ומארגני הקונצרטים מקוננים על הידלדלות המשאב האנושי כקהל עתידי, ובצדק מצביעים על קריסת החינוך המוסיקלי הממלכתי כגורם ראשי לכך, אבל לא נוקטים את הפעולה האלמנטרית כדי לפתור זאת: פתיחת השערים לילדים והקלה על הוריהם בנטל מחירי הכרטיס. מבצע 1+1 וכרטיס בהנחה לכל המביא ילד לקונצרט - מה פשוט מזה?

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      דני נאמן מצטט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין