הרעיון הזה, שכל השירים שנכתבו ואבדו, רשומים בארכיון של היקום, קונה אותי. כל פעם שאני כותבת שיר, או עולה לי שורה אקראית שהולכת להיות שיר, אני נחפזת לרשום אותה, שלא תאבד. אני מרכזת את הכל בקובץ אחד בכוונה לחזור אל השורות הבודדות ולהפוך אותן לשירים. בדרך כלל אני לא חוזרת לאחור בקובץ, אבל השורות הבודדות הללו חוזרות אלי בכל זאת, מתוך הארכיון של היקום, כשאני כותבת שיר חדש.

הנה שורה כזו, שהרגע חזרה אלי לביקור:

קירות ביתי הפליגו

ומבטי - מפרש

אני לא יודעת אם אעשה בהן דבר מה, או שכבר מילאו את ייעודן בזאת (:

תודה

תמר

באתי לקרוא והתרשמתי עד מאוד :)

התחברתי בעיקר לשיר השני,

שהמסר בו מבטא את החזון המקצועי שלי

לגבי השיר השלישי-

הרשה לי להעיר (ולא על השיר) על התוכן העמוק שמבוטא בו -

הפרקינסון - הוא לא אתה

ואתה - הוא לא הפרקינסון.

אני מציעה לך לשקול (ולא בשיר, אלא בתודעת המחשבה שלך)

ש-

"יש לך פרקינסון"

ולמה כל זה ?

הזדהות עם מצבים, אנשים , דעות ובמיוחד גם עם מחלות שיש לנו

הופכות אותם - לחלק מאיתנו - מתוך תפיסה שגויה אנושית.

מתוך השיר השני - אני דולה את העקרון החשוב - מחשבה יוצרת מציאות

וזה לומר ---- לדעתי, גם מחלות האנוש שלנו, ברובן הן תוצר של המחשבה שלנו.

זה לא שאני אומרת שאנחנו רוצים ומבקשים לחלות, אלא שאנחנו "מייצרים" לעצמנו

קו מחשבה מסוים ש"מושך" אלינו כל מיני "מציאויות" בכללן ובתוכן - גם מחלות.

טוב, זה היה על רגל אחת.

השירים שלך - עמוקים ונהדרים.

תודה על החוויה :)

איש של תפוזים היה גם סבי שלי וגם של תפוחים, אשכוליות, משמשים, ענבים, שזיפים ולכולם שמות, צבעים וריחות. והידיים, ידי הפועל של סבא. את כולם החזרת אלי עכשיו עם הבכי על הילדות. תודה.

תמר

אליעז -

ברוך הבא לקפה

שלושה ביחד וכל אחד לחוד

כל אחד נוגע -

כל אחד יפה כל כך

תודה

אחזור לככב

אליעז,

ברוך הבא לקפה

יפה לקרוא כאן את שיריךָ

מאחר והבאת שלושה כאחד,

וכל אחד מהם מרגש בפני עצמו,

אתחכם,

ואחבר את שלושתם בתגובתי:

וַאֲנִי בּוֹכֶה עַכְשָׁיו
אֶת יַלְדוּתִי עַל בִּרְכָּיו

אֵינֶנִּי מְבַכֶּה אֶת מוֹתָם
כֻּלָּם רְשׁוּמִים
בָּאַרְכִיּוֹן הַגָּדוֹל שֶׁל הַיְּקוּם

אִם  A אָז B

אִם B אָז A

אנחו בוכים,

אנחנו זוכרים

אנחנו מקבלים

את מה שלא ניתן להשיב.

תודה לך!

תמר.