דברים שרציתי לספר ליוהאן
יוהאן היקר - אלוהים הרי נמצא בפרטים הקטנים. אתה יושב שם ורואה הכל. בוחן, רושם הערות בפנקס, מתייעץ אם צריך, ואז נעמד ומניף את האצבע.
רציתי לבקש ממך רק דבר אחד קטן: שפעם בכמה זמן, תשלח סימן. אות מאלוהים. שאתה קורא, מתעניין, מפנים. אני אדאג כבר להעביר את זה הלאה.
(בלוג זה פונה לכל מי שאינם הולנדים - באשר הם).
פוסטים פופולאריים
-
Getting Better
31/7/07 | 1524 צפיות
-
טוקינג באוט מיי ג\'נרעיישאן
22/10/09 | 760 צפיות
-
You Give A Little Love
19/9/07 | 1196 צפיות
-
The only living boy in new york / חֲרָטָה
9/8/07 | 1368 צפיות
-
פשוט תגידו לא...
10/6/07 | 2016 צפיות
-
היום בו הבנתי שהתבגרתי...
19/6/07 | 1418 צפיות
פוסטים אחרונים
- טוקינג באוט מיי ג\'נרעיישאן 22/10/09
- You Give A Little Love 19/9/07
- Wise Up 31/8/07
- The only living boy in new york / חֲרָטָה 9/8/07
- Getting Better 31/7/07
- בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון / Teenage wasteland 22/7/07
The only living boy in new york / חֲרָטָה
יוהאן את הסיפור הזה אתה מכיר. מכיר טוב מאוד. לכן אני אפנה אותו למישהו אחר, לחבר אמת. אתה בגדר מכותב ב-CC.
[את השיר שברקע כתב פול סיימון לארט גרפונקל כשזה נסע להצטלם ל"מלכוד 22" במקסיקו. זהו סוג של שיר פרידה, ושיר געגועים. יש מי שאומר שזה מסמל את פירוקו של הצמד. אני חושב שזה שיר של חברות אמיתית]
"מה זה חבר בשבילך?" התשובות שלי לשאלה זו, שבנעוריי היתה החשובה מכל, תמיד נעו בין מסירות מוחלטת לדבר הרבה יותר פונדמנטליסטי מזה. "חבר זה מישהו שאני מוכן למות בשבילו". "חבר זה מישהו שאני יודע שמוכן למות בשבילי". חבר זה מישהו שאני מוכן להרוג בשביל שהוא יחיה". צופה מהצד יכול לחשוב שמדובר בשאהיד העברי הראשון. כזה הייתי.
גדלנו יחד, מגיל אפס ביחד, טוב, זה נכון לגביך, כי אני גדול בחודש וחצי. לכל מקום שהלכתי הייתי הקטן ביותר, חוץ מאשר איתך, אולי זה תרם לעניין. בילדותינו היינו בלתי ניתנים להפרדה, תאומים סיאמיים. חצי ילדי רחוב, השכנים היו מבלבלים את שמותינו, וכשהיינו עוברים את הגבול, לא ידעו את מי לקחת לאיזו אמא. היתה בינינו אהבה גדולה ומסירות בלתי מתפשרת. עוד לפני שידענו ללכת. בגן אני הייתי יותר חכם ויותר מפותח. אתה נשארת קצת מאחור. ראיתי שקשה לך עם זה, ושילדים אחרים עושים לך את המוות, ולא נתתי לזה לקרות. את המלחמות שלך נלחמנו ביחד. כשאתה נפגעת אני נפגעתי ולהיפך. אני זוכר שחגגנו יחד יום הולדת 5, שהיה שמח ומרגש, אך כשעלינו לשחק על הסולמת מישהו הפיל אותך וצנחת על ידך שנשברה. בכית אל תוך החול, ואני נשכבתי מעליך, מחבק אותך, מגונן ובוכה בשקט. עם הזמן הפער הלך והתרחב. אתה נשארת כיתה, אותי שלחו לכיתת מחוננים. אני בפגישות עם פרופסורים, אתה עם עובדות סוציאליות. בבית הספר התראינו רק בהפסקות, כשאני התגאתי בפני כולם שהילד הזה עם רגל השמאל האימתנית שקרעה רשתות הוא החבר הכי טוב שלי, והוא יהיה השחקן הכי טוב בארץ. אתה התגאת בפני כולם שאני שחקן כדורסל מצטיין, ילד מחונן ושכבר יצאתי עם כל הבנות בשכבה. היתה לנו הרבה גאווה והמון אהבה. זה מתחיל להישמע כמו משהו אחר, אבל זה לא.(לא שיש משהו רע בזה). אחרי שעות הלימודים - היינו מחוברים בדבק, משחקים מתחת לבנין, משתוללים ומתעללים בשכנים בצורות שמביך להיזכר בהן. הביטוי "בוא נברח" היה נשמע כל שעה עגולה. הרמנו מבצעים צבאיים שלא היו מביישים את הימ"מ בכדי לחדור לבית השכנה הזקנה (A.K.A - אשתו של יצחק: המכשפה) בשביל להביא את הכדור. כל יום היה מסתיים רק אחרי שחלבנו את טיפות האור האחרונות ושהאמהות היו מתחילות לתפוס איזושהי קריזה. לא אשכח איך רבת עם ליאור על מי חבר שלי יותר טוב , למרות שהוא למד הישרדות ואתה - לא ממש. אני חושב שאחרי שהוא התיישב עליך ודפק את ראשך 40 פעמים ברצפה תוך כדי שהוא סופר בקול, הבנת שזו אולי היתה טעות. אך מעולם לא הודית בכך. היינו אחד. שלם גדול ובלתי מנוצח. השכל שלי ורגל שמאל שלך.
בחטיבת הביניים העניינים הסתבכו קצת. אני עברתי דירה (150 מטר ימינה) ואתה היית עסוק באימונים. הקשר התרופף. קצת פחות מפגשי כדורגל. ניסינו לכפר עם קצת טניס. זה לא היה ממש זה.אבל עדיין בכל מפגש עם הורייך הם היו מתלהבים מחדש, מבקשים שאשב איתך ואעזור קצת בלימודים, רק שאגיע יותר. זה מאוד הביך אותי אז. בתיכון - כבר היה ניתוק. מסגרות שונות, סביבות שונות, חברים שונים - דברים שלא מתחברים. אני הייתי עסוק בלימודים, הכנות לצבא ודברים ברומו של עולם, אתה כבר בנבחרת ישראל, אבל לא ממש לומד.עולמות מקבילים שנראה שכבר לא ייפגשו. הגענו למצב שלא דיברנו שנה שלמה. במהלך כל יום בשנה הזו חשבתי עליך. כל יום. אבל תמיד חשבתי שאם מישהו ישאל אותי מי החבר הכי טוב שלי - אני אגיד שאתה, למרות שאנחנו לא מדברים. לפני שהתגייסתי חזרנו להיפגש ולדבר קצת, אבל בצבא שלי, לשמור על קשר היה בגדר פנטזיה. כשאתה התגייסת והחלטת לוותר על הכדורגל, שהיה חלום חייך והמקום שבו הרגשת הכי בבית, לא הייתי שם בשבילך. לא אמרתי לך את דעתי. לא ניסיתי לשכנע אותך להישאר, למרות שחשבתי שאתה עושה טעות.אני המשכתי להצליח בכל דבר שאני עושה, ואתה עזבת את מה שייחד אותך ונתן לך להתבלט. היה נראה כאילו אני על המסלול הישיר להצלחה, ואתה מנסה בכוח לפגוע בסיכוייך. ובתקופה הזו, תמיד מהצד היה נראה לי שאתה הופך לאפור. שאתה בועט בדלי, ואילו אני ההמצאה הגדולה ביותר מאז הלחם הפרוס. מטאור בהתהוות. מרוב טיפשותי התחלתי לדאוג לך.
השנים עברו. אני חזרתי מהטיול בלי לדעת מה העניינים איתי. לך כבר היה יותר ממושג. אני התחלתי ללמוד לתואר הלא נכון, אתה וויתרת מראש. פתחת לך עסק, מצאת לך את הבחורה שלך. אני התחלתי ללכת לאיבוד. להשקיע מאמץ רב כל כך במקומות הלא נכונים, ולדעת את זה - מה שהטריף את דעתי עוד יותר. אתה התחלת להסתכל עלי מהצד ולראות אותי סובל. העסק שלך התחיל לשגשג, וכבר יש לך רעיונות להמשך על הפרק. אני עוד דורך במקום ומתבכיין על זה. אתה הפכת לבחור רציני עם שאיפות ברורות וכיוון. אני התחתנתי, אבל חוץ מזה - הכל באוויר. נשארנו חברים הכי טובים, אבל הכל נראה אחרת.
פירגון. אהבה ללא פירגון יכולה להיות אהבה גדולה, אך לעולם לא אהבה מלאה. בחודשים האחרונים התחלתי להביט לאחור על עצמי ועליך, ועל שנינו. הבנתי עד כמה שהייתי עיוור ומתנשא. עד כמה לא פירגנתי לך כשהייתי צריך וכשאתה היית צריך את זה. את המסירות העיוורת של גיל 10 החליפה אדישות וארוגנטיות מבישה.
לו יכולתי להבטיח לעצמי להיות יותר רגיש לכך, ולפרגן יותר כשאפשר - הייתי אדם טוב יותר. אבל אני איש רקוב ומתוסכל, שנתן לאפרוריות שנקלע אליה לקחת אותו למקומות רעים. מקומות שלא הייתי בהם בעבר. אני רוצה להשתנות, אני אנסה להישתנות. אני מקווה שלא אבוד, ובעיקר, מתנצל על כל רגע שפישלתי ואיכזבתי אותך. כי אני יודע שאיכזבתי. עכשיו זה הזמן שלי לזוז הצידה, ולתת לך לעבור. הזמן שלי לעודד ולעזור לך להיות מספר אחד. הזמן שלך לטוס למקסיקו הפרטית שלך, ושלי להישאר פה בניו יורק שלי, לבד, אבל להחזיק לך אצבעות, באמת.
למי שמכיר אותי היום, שזה בערך שני אנשים פה, אולי זה ייראה פוסט כבד תלוש ובעיקר ארוך. למי שבאמת מכיר את מי שהייתי בעבר, החֲרָטָה הזו תראה הגיונית. כי מה שאני עכשיו - זה לא אני. |
תגובות אחרונות
-
אוסטרליה
בתגובה על טוקינג באוט מיי ג\'נרעיישאן
-
sweetness
בתגובה על You Give A Little Love
-
arieli0701
בתגובה על אני וגופי
-
עפיפית
בתגובה על החיים ש'ך בגבס
-
המובן מאליו
בתגובה על Little Wing
-
שמוליק פרי
בתגובה על Wise Up
תגובות (32)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מקסים!
יפה לך הרצינות/רגישות (בנוסף לשאר, כמובן. לא במקום)
אהבתי (אפילו שעשה לי קצת עצוב)...
אלוהים! כמה יופי, כמה עומק, כמה רגישות.... והבחירה של השיר.... פשוט פוסט מעולה.
כפי שאתם יכולים לראות, חברים, עב"מים השתלטו לי על הבלוג.
הם דוברי עבמית
finisce male
הייתה לי תחושה שאלו רק נישואים של נוחות, והכובע הבוער מוכיח זאת. אבל כמו שאמרת, אנחנו אוהבים את כולם. אבל אל תרגיש לבד, יש עוד הרבה מכחישים, כמו זה למשל שדרך אגב שר על ההוא מ"סקראבס" שאתה צירפת לפוסט כאן למעלה.
לגבי התספורת של ארט קשישא אני חייב להסכים עמך זו הפעם. רק הפעם.
מה זה צעיר. עתודאי בכלל.
[* - אין כל קשר בין כותב שורות אלו לעתודה הצבאית (ק.ע)]
עם כאלו מחמאות, אתה מקבל חנינה כללית. נו, תפסת אותי ביום טוב. תנצל את זה מהר לפני שאני מתחרטת.
היי מיאו.
קודם כל, כמו שאומרים אצלנו בשבט: "האו".
שנית - שבטעות לא תחשוד בי כחובב גרפונקל. אותי לימדו שאסור להאמין לבנאדם עם תספורת כזו ועם וסט מג'ינס.
שלישית - גם אני מעדיף את עצמי נושך ועוקצני. בעיקר עוקצני כי נושך עושה פה אסוציאציות שונות לאנשים שונים. שאת כולם אנחנו אוהבים.
כל כך צעיר וכבר במדים?
כבר אמרתי לך שזה הדדי.
אכן הרגיש כמו תפיסה ברשת, הלוואי שהייתי יישומיסט. אני יותר איבחוניסט. או זיין-שכליסט לחילופין. עם טפיחתך אני יוצא לי לדרך.
היי
אני בכלל לא בנאדם עצוב ומדוכא. זה היה סופ"ש קשה, ויש דברים שגורמים לי להרגיש חרא עם עצמי, אבל השטחיות והרדידות לא מאפשרת לי להיות באמת מדוכא. אין שכל - אין דאגות.
מה גם שעם הגיל הזכרון קצת נדפק אז למחרת זה עבר לי. התחלתי לקחת אלספה.
נשוי גם נשוי, די טרי במונחים דינוזאורים. יש כאן אפילו עדות צד ב' למסיבת הרווקים, אבל משהו יותר מקיף יגיע בהמשך.
ו'בנתי כל מילה המפקדת!
הו... עד שנגיע לזה... יהיה שלום. ילדים לא ילכו לצבא. תהיה רכבת תחתית בתל אביב ומכבי חיפה תזכה בצ'מפיונס ליג.
עכשיו כנראה זכיתי להרחקה לצמיתות מהפוסט הכי מגניב בקפה.
הנה משהו לצפות לו.
חוצמזה, אני באמת רוצה להאמין שאתה לא כותב על עצמך משתי סיבות - האחת, קשה לי להאמין שאתה בנאדם עצוב ומדוכא כמו שאתה מתעקש להיראות. הרבה יותר מתאים לך שמח וציני, אחד שיודע שהחיים קצרים והם נגמרים בסוף וכדי לנסות ולהנות כמה שיותר.. לא לסבול
הסיבה השניה היא, שאם הפוסט הזה הוא עליך ואתה באמת נשוי.. שברת לי את הלב. אז בבקשה תגיד לי שאתה פשוט כותב מוכשר ביותר והכל בעצם פרי דמיונך.. נכון? נ.ב. אין צורך שתפנה מקום לאף אחד וההצלחות של חבר שלך, שהוא חבר אמיתי לא צריכות לבוא במקום שלך. חברות אמיתית מזינה את שני הצדדים, ואין מקום להשוואה בינהם. כי הם שונים. בנת'?ל
סופי יקירתי, אם אגיע אי פעם לגילך המופלג זה באמת יהיה סופי.
גארפונקל הוא סתם בכיין שמייבב קבוע על איך שסיימון לא מזמין אותו להופעות משותפות.
עם כל הכבוד לנושא המעניין ולרגש הנחשף, אני מעדיף אותך נושך ועוקצני. אבל מה אני מבין, אני הצלחתי לנפנף את רוב חברי תוך 30 שנה בקלות.
ד"ש ליוהן.
לדעת את עצמך זו משימה חמקנית.
נראה לי שתפסת פה משהו בתוך רשת הידיעה.
נוגע ומרגש. כיף שגילית את הבלוג שלך.
אם היינו מכירים, אז אם היית לידי הייתי מעיף לך סטירה על מי שהיית (למרות שזה בטוח לא נורא כל כך) וטופח לך על השכם על מי שאתה יכול והולך להיות. (כל עוד לא תחרבן את זה)
אני מניח שאת צודקת, אולי יש באמת יותר מדי זבובונים בעיירה הזאת. ואולי אני הבן זונה הכי בר מזל בכל המערב שיצליח להיפטר מהם.
תודה
אין על ילדות קשה
חבר זה אדם שאיתו אני מעיזה להיות אני עצמי. נטו. על כל הסטיות והקנאות והמחשבות והשריטות שבי. בלי כלום, בלי מסכות. בלי פאסון. בלי בגדים. נשמה חשופה.
תאחל לעצמך לעצמך להיות אתה. תמיד. באומץ ובנאמנות.
ואתה יודע, אדון בארדוק, במערב אין כל חדש, הזבובונים הפריעו לך לראות את מה שחשוב, . זה אנושי. כולנו מתמלכדים, כולנו משוגעים שפויים, אי אפשר לשפוט אותנו.
אתה איש מוכשר , ללא ספק.
החזרת אותי לאחור בזמן לזכרונות של ילדות
לחזור הבייתה עם עלים בשערות, בוץ על המכנס ושריטה על המצח.
פוסט מעולה.
עד שאני לא אתחיל ליישם את כל מה שאני מרגיש, מותר לי לקפוץ ראש לתוך בריכה ריקה. יש הרבה עבודה לעשות.
ולשמוע את זה ממך - באמת נותן בוסט. תודה.
ניתן לקרוא לזה - מעידה חד פעמית. כשאתה מקבל את הכאפה, כדאי לחכות רגע ולהתארגן לפני הכאפה הבאה.
אולי זה לא היה מחוננים?
אהה. סליחה, מיוחדים. כיתת מיוחדים.
אל תשאלי, היה לנו גם מין אוטובוס מיוחד קטן כזה, והיינו עוברים בית בית ואוספים את כל המחוננים האחרים. אה, סליחה, המיוחדים האחרים.
מרגש כל- כך.
תהליכים שאנחנו עוברים וצומחים איתם ודרכם.
אתה כותב מדהים, אל תוותר על עצמך לגמרי.
אתה? כיתת מחוננים?
טוב, די עם הציניות. לפעמים היא לא במקום. כמו עכשיו, למשל. נראה לי שההבנה הזו קשורה קצת לנושא של הפוסט. בעקיפין.