יוהאן את הסיפור הזה אתה מכיר. מכיר טוב מאוד. לכן אני אפנה אותו למישהו אחר, לחבר אמת. אתה בגדר מכותב ב-CC.
[את השיר שברקע כתב פול סיימון לארט גרפונקל כשזה נסע להצטלם ל"מלכוד 22" במקסיקו. זהו סוג של שיר פרידה, ושיר געגועים. יש מי שאומר שזה מסמל את פירוקו של הצמד. אני חושב שזה שיר של חברות אמיתית]
"מה זה חבר בשבילך?" התשובות שלי לשאלה זו, שבנעוריי היתה החשובה מכל, תמיד נעו בין מסירות מוחלטת לדבר הרבה יותר פונדמנטליסטי מזה. "חבר זה מישהו שאני מוכן למות בשבילו". "חבר זה מישהו שאני יודע שמוכן למות בשבילי". חבר זה מישהו שאני מוכן להרוג בשביל שהוא יחיה". צופה מהצד יכול לחשוב שמדובר בשאהיד העברי הראשון. כזה הייתי.
גדלנו יחד, מגיל אפס ביחד, טוב, זה נכון לגביך, כי אני גדול בחודש וחצי. לכל מקום שהלכתי הייתי הקטן ביותר, חוץ מאשר איתך, אולי זה תרם לעניין. בילדותינו היינו בלתי ניתנים להפרדה, תאומים סיאמיים. חצי ילדי רחוב, השכנים היו מבלבלים את שמותינו, וכשהיינו עוברים את הגבול, לא ידעו את מי לקחת לאיזו אמא. היתה בינינו אהבה גדולה ומסירות בלתי מתפשרת. עוד לפני שידענו ללכת. בגן אני הייתי יותר חכם ויותר מפותח. אתה נשארת קצת מאחור. ראיתי שקשה לך עם זה, ושילדים אחרים עושים לך את המוות, ולא נתתי לזה לקרות. את המלחמות שלך נלחמנו ביחד. כשאתה נפגעת אני נפגעתי ולהיפך. אני זוכר שחגגנו יחד יום הולדת 5, שהיה שמח ומרגש, אך כשעלינו לשחק על הסולמת מישהו הפיל אותך וצנחת על ידך שנשברה. בכית אל תוך החול, ואני נשכבתי מעליך, מחבק אותך, מגונן ובוכה בשקט. עם הזמן הפער הלך והתרחב. אתה נשארת כיתה, אותי שלחו לכיתת מחוננים. אני בפגישות עם פרופסורים, אתה עם עובדות סוציאליות. בבית הספר התראינו רק בהפסקות, כשאני התגאתי בפני כולם שהילד הזה עם רגל השמאל האימתנית שקרעה רשתות הוא החבר הכי טוב שלי, והוא יהיה השחקן הכי טוב בארץ. אתה התגאת בפני כולם שאני שחקן כדורסל מצטיין, ילד מחונן ושכבר יצאתי עם כל הבנות בשכבה. היתה לנו הרבה גאווה והמון אהבה. זה מתחיל להישמע כמו משהו אחר, אבל זה לא.(לא שיש משהו רע בזה). אחרי שעות הלימודים - היינו מחוברים בדבק, משחקים מתחת לבנין, משתוללים ומתעללים בשכנים בצורות שמביך להיזכר בהן. הביטוי "בוא נברח" היה נשמע כל שעה עגולה. הרמנו מבצעים צבאיים שלא היו מביישים את הימ"מ בכדי לחדור לבית השכנה הזקנה (A.K.A - אשתו של יצחק: המכשפה) בשביל להביא את הכדור. כל יום היה מסתיים רק אחרי שחלבנו את טיפות האור האחרונות ושהאמהות היו מתחילות לתפוס איזושהי קריזה. לא אשכח איך רבת עם ליאור על מי חבר שלי יותר טוב , למרות שהוא למד הישרדות ואתה - לא ממש. אני חושב שאחרי שהוא התיישב עליך ודפק את ראשך 40 פעמים ברצפה תוך כדי שהוא סופר בקול, הבנת שזו אולי היתה טעות. אך מעולם לא הודית בכך. היינו אחד. שלם גדול ובלתי מנוצח. השכל שלי ורגל שמאל שלך.
בחטיבת הביניים העניינים הסתבכו קצת. אני עברתי דירה (150 מטר ימינה) ואתה היית עסוק באימונים. הקשר התרופף. קצת פחות מפגשי כדורגל. ניסינו לכפר עם קצת טניס. זה לא היה ממש זה.אבל עדיין בכל מפגש עם הורייך הם היו מתלהבים מחדש, מבקשים שאשב איתך ואעזור קצת בלימודים, רק שאגיע יותר. זה מאוד הביך אותי אז. בתיכון - כבר היה ניתוק. מסגרות שונות, סביבות שונות, חברים שונים - דברים שלא מתחברים. אני הייתי עסוק בלימודים, הכנות לצבא ודברים ברומו של עולם, אתה כבר בנבחרת ישראל, אבל לא ממש לומד.עולמות מקבילים שנראה שכבר לא ייפגשו. הגענו למצב שלא דיברנו שנה שלמה. במהלך כל יום בשנה הזו חשבתי עליך. כל יום. אבל תמיד חשבתי שאם מישהו ישאל אותי מי החבר הכי טוב שלי - אני אגיד שאתה, למרות שאנחנו לא מדברים. לפני שהתגייסתי חזרנו להיפגש ולדבר קצת, אבל בצבא שלי, לשמור על קשר היה בגדר פנטזיה. כשאתה התגייסת והחלטת לוותר על הכדורגל, שהיה חלום חייך והמקום שבו הרגשת הכי בבית, לא הייתי שם בשבילך. לא אמרתי לך את דעתי. לא ניסיתי לשכנע אותך להישאר, למרות שחשבתי שאתה עושה טעות.אני המשכתי להצליח בכל דבר שאני עושה, ואתה עזבת את מה שייחד אותך ונתן לך להתבלט. היה נראה כאילו אני על המסלול הישיר להצלחה, ואתה מנסה בכוח לפגוע בסיכוייך. ובתקופה הזו, תמיד מהצד היה נראה לי שאתה הופך לאפור. שאתה בועט בדלי, ואילו אני ההמצאה הגדולה ביותר מאז הלחם הפרוס. מטאור בהתהוות. מרוב טיפשותי התחלתי לדאוג לך.
השנים עברו. אני חזרתי מהטיול בלי לדעת מה העניינים איתי. לך כבר היה יותר ממושג. אני התחלתי ללמוד לתואר הלא נכון, אתה וויתרת מראש. פתחת לך עסק, מצאת לך את הבחורה שלך. אני התחלתי ללכת לאיבוד. להשקיע מאמץ רב כל כך במקומות הלא נכונים, ולדעת את זה - מה שהטריף את דעתי עוד יותר. אתה התחלת להסתכל עלי מהצד ולראות אותי סובל. העסק שלך התחיל לשגשג, וכבר יש לך רעיונות להמשך על הפרק. אני עוד דורך במקום ומתבכיין על זה. אתה הפכת לבחור רציני עם שאיפות ברורות וכיוון. אני התחתנתי, אבל חוץ מזה - הכל באוויר. נשארנו חברים הכי טובים, אבל הכל נראה אחרת.
פירגון. אהבה ללא פירגון יכולה להיות אהבה גדולה, אך לעולם לא אהבה מלאה. בחודשים האחרונים התחלתי להביט לאחור על עצמי ועליך, ועל שנינו. הבנתי עד כמה שהייתי עיוור ומתנשא. עד כמה לא פירגנתי לך כשהייתי צריך וכשאתה היית צריך את זה. את המסירות העיוורת של גיל 10 החליפה אדישות וארוגנטיות מבישה.
לו יכולתי להבטיח לעצמי להיות יותר רגיש לכך, ולפרגן יותר כשאפשר - הייתי אדם טוב יותר. אבל אני איש רקוב ומתוסכל, שנתן לאפרוריות שנקלע אליה לקחת אותו למקומות רעים. מקומות שלא הייתי בהם בעבר. אני רוצה להשתנות, אני אנסה להישתנות. אני מקווה שלא אבוד, ובעיקר, מתנצל על כל רגע שפישלתי ואיכזבתי אותך. כי אני יודע שאיכזבתי. עכשיו זה הזמן שלי לזוז הצידה, ולתת לך לעבור. הזמן שלי לעודד ולעזור לך להיות מספר אחד. הזמן שלך לטוס למקסיקו הפרטית שלך, ושלי להישאר פה בניו יורק שלי, לבד, אבל להחזיק לך אצבעות, באמת.
למי שמכיר אותי היום, שזה בערך שני אנשים פה, אולי זה ייראה פוסט כבד תלוש ובעיקר ארוך. למי שבאמת מכיר את מי שהייתי בעבר, החֲרָטָה הזו תראה הגיונית. כי מה שאני עכשיו - זה לא אני. |