ירד זרתוסטרא לבדו מן ההרים ולא פגש איש בדרכו. ואולם בבואו אל תוך היערות, ניצב לפתע בפניו ישיש אחד, אשר נטש את סוכתו הקדושה כדי לחפש שרשים ביער. וכה אמר הזקן אל זרתוסטרא:
"זה הנודד לא זר הוא לי: לפני שנים עבר בדרך זו. שמו היה זרתוסטרא; אך שוּנָה האיש.
בימים ההם נשא נשאת את אפרך אל ההרים: התבקש היום לשאת את אשך אל העמקים? ולא תפחד מפני עונשיו של מבעיר?
אכן, אני שב ומכיר את זרתוסטרא. עינו זכה ועל שפתיו לא יקנן מיאוס. האם לא כרקדן יהלך?
שוּנָה זרתוסטרא. היה היה לילד, זרתוסטרא הוא איש אשר ניעור: מה לך, איפוא, אצל הישנים?
הלא כמו בלב ים חיית בתוך הבדידות והים נשאך. אבוי, רצונך לעלות ליבשת? אבוי, רצונך לשוב ולסחוב בעצמך את גופך?"
השיב זרתוסטרא: "אוהב אני את בני האדם".
"וכי למה זה" אמר הקדוש "יצאתי אנוכי אל היער ואל המדבר? וכי לא מתוך אהבה יתירה לבני האדם?
עתה את האלהים אני אוהב: את בני האדם אינני אוהב. כי האדם הוא לי דבר פגום מדי. אהבה לבני האדם עלולה לכלותני."
השיב זרתוסטרא: " למה זה דיברתי על אהבה! מתנה היא שאני מביא לבני האדם!"
"אל תתן להם דבר" אמר הקדוש. "מוטב שתוריד מהם דבר-מה ותשאהו עמם - בכך תיטיב עמם ביותר: ובלבד שייטב גם לך בכך! ואם ברצונך לתת להם, אל תהא נותן אלא נדבה, ואף זו, הנח להם, שיתחננו עליה!"
"לא" השיב זרתוסטרא. "נדבות אינני נותן. לכך אינני עני די-הצורך".
צחק הקדוש על זרתוסטרא וכה אמר: "אם כן, דאג שיקבלו את אוצרותיך! אין הם בוטחים במתבודדים ואינם מאמינים כי באים אנו על מנת להעניק.
בדידות רבה מדי עולה באזניהם מצליל צעדינו ברחובות. ומה בשמעם על משכבותיהם בלילות הליכתו של אדם שעה ארוכה לפני היעור השמש, הלא ישאלו בלבם: לאן פני הגנב?
אל תלך אל בני האדם, הישאר ביער! מוטב כי תלך אל החיות! למה לא תאבה להיות כמוני - דוב בקרב דובים, צפור בקרב ציפורים?"
"ומה מעשיו של הקדוש ביער?" שאל זרתוסטרא.
השיב הקדוש: "שירים אני עושה ומזמרם, ובעשותי אותם, אני צוחק ובוכה ונוהם: וזה שבחי לאלהים.
בשירה ובבכי ובצחוק ונהימה משבח אני את האלהים, שהוא אלהי: ואולם מה המתנה אשר אתה מביא לנו?"
בשמוע זרתוסטרא את הדברים האלה, נפרד לשלום מהקדוש, וכה אמר: "וכי מה יש בידי לתת לכם! אך טוב כי תניחוני להחיש לכתי לבל אטול מכם דבר!" וכה נפרדו זה מזה השניים, הישיש והגבר, בצחקם כאשר יצחקו שני נערים.
ואולם כאשר נשאר זרתוסטרא לבדו, כה אמר אל לבו: "וכי ייתכן כדבר הזה? הקדוש הישיש הזה לא שמע ביערו שמץ דבר על כך כי מת האלהים"!

תרגום אילנה המרמן, 2008

1כאשר היה זרתוסטרה בן שלושים, עזב את ארץ מולדתו ואת האגם של ארץ מולדתו והלך אל ההרים. כאן התענג על רוחו ועל בדידותו ולא עיף עשר שנים. אך בסוף נהפך לבבו ובוקר אחד קם עם שחר והלך ועמד לפני השמש ודיבר אליה ואמר: "הוי, כוכב גדול! מה היה אושרך לולא היו לך מי שאתה מאיר להם! עשר שנים עלית ובאת הנה אל המערה שלי: לולא אני והנשר והנחש שלי, כי עתה מאסת באורך ובדרך הזאת.

אבל אנחנו חיכינו לך בכל בוקר, פרקנו מעליך את יתרת השפע שלך ובירכנו אותך בעבורה. והנה קצתי בחוכמתי, וכמוני כדבורה שאספה דבש יותר מדי, נחוצות לי הידיים המושטות. רוצה אני לתת במתנה ולחלק, עד אשר שוב ישמחו החכמים בבני האדם בשיגעונם ושוב ישמחו העניים בעושרם. לשם זה עלי לרדת אל המעמקים: כמוך עם ערב, כשאתה הולך אל מאחורי הים ומביא אור גם לשאול, הוי, כוכב עשיר עד בלי די!

גם אני, כמוך, חייב לרדת ולשקוע, כמו שמכנים זאת בני האדם שאני רוצה לרדת אליהם. לכן, תן נא לי את ברכתך, הוי, עין שלווה שיכולה לראות גם אושר מופלג ולא לקנא! ברך את הכוס שרוצה לעלות על גדותיה עד אשר יינגרו ממנה המים בזהבם ויישאו ויביאו את זיו תענוגך לכל מקום! והנה הכוס הזאת רוצה שוב להיות ריקה, וזרתוסטרה רוצה שוב להיות אדם".

ככה החלה שקיעתו וירידתו של זרתוסטרה.

2זרתוסטרה ירד לבדו במורד ההר ואיש לא פגש אותו. אך כאשר בא אל היערות עמד מולו פתאום זקן אחד שיצא מבקתתו הקדושה לחפש שורשים ביער. וכה אמר הישיש לזרתוסטרה:

"לא זר לי הנודד הזה: לפני שנים עבר פה. זרתוסטרה היה שמו; והנה נהפך לאחר. אז נשאת את אפרך אל ההרים: התרצה היום לשאת את אשך אל העמקים? האם לא תירא מפני עונשו של מבעיר בערות? כן, ידעתי: זרתוסטרה הוא. עינו זכה וסביבי פיו לא יסתתר הגועל. הלא כרקדן הוא מהלך.

נהפך לאחר זרתוסטרה, נהפך לילד זרתוסטרה, ער זרתוסטרה: ומה לך אצל הישנים? חיית את חייך בבדידות כמו בים, והים נשא אותך. אוי לך, הרוצה אתה לעלות על היבשה? אוי לך, הרוצה אתה שוב לסחוב את גופך בעצמך?"

ענה לו זרתוסטרה ואמר: "אוהב אני את בני האדם".

"ואני", אמר הקדוש, "האם לא הלכתי אל היער ואל השממה כי אהבתי את בני האדם יותר מדי? ועכשיו אני אוהב את אלוהים: את בני האדם איני אוהב. האדם הוא בעיני דבר רחוק מדי מן השלמות. אהבת האדם תמית אותי". ענה לו זרתוסטרה ואמר: "מה זה דיברתי על אהבה! מביא אני לבני האדם מתנה!"

"אל תיתן להם מאומה", אמר הקדוש. "טוב יותר שתפרוק מעליהם משהו ותישא אותו עמם יחד - זה הדבר שייטיב עמם יותר מכל: ובלבד שייטיב עמך! ואם רוצה אתה לתת להם, כי אז אל תיתן להם אלא נדבה, ואף זאת: חכה עד אשר יפשטו יד ויבקשו אותה ממך!"

"לא", ענה לו זרתוסטרה, "איני נותן נדבות. אינני עני דיי לתת נדבות". צחק הקדוש על זרתוסטרה ואמר: "אם כן, שים לב שיקבלו את אוצרותיך! אין הם בוטחים במתבודדים ואינם מאמינים שאנחנו באים לתת מתנות. קול צעדינו ברחובות נשמע להם בודד מדי. וכמו בזמן שהם שומעים בלילה, על מיטותיהם, איש מהלך שעה ארוכה לפני זריחת השמש, הם בוודאי שואלים בלבם: לאן הוא שם פניו, הגנב? אל תלך אל בני האדם כי אם הישאר ביער! ואף טוב יותר שתלך אל החיות! מדוע לא תרצה להיות כמוני - דוב בין הדובים, ציפור בין הציפורים?"

"ומה עושה הקדוש ביער?" שאל זרתוסטרה.

ענה הקדוש ואמר: "אני מחבר שירים ושר אותם, וכשאני מחבר שירים, אני צוחק ובוכה ונוהם: ככה אני משבח את האל.

בשיר ובבכי ובנהמה אני משבח את האל אשר אלוהי הוא. ואתה, מה מביא לנו אתה במתנה?"

שמע זרתוסטרה את הדברים האלה ובירך את הקדוש ואמר: "מה יש לי לתת לכם? ועתה, הניחו לי ואסתלק מהר, כדי שלא אקח מכם מאומה!" - וכך נפרדו השניים זה מזה, הזקן והאיש, והם צוחקים כשני נערים קטנים. אבל כאשר היה זרתוסטרה לבדו, דיבר אל לבו ואמר: "הייתכן הדבר! הקדוש הזקן הזה עדיין לא שמע כלל ביער שלו שאלוהים מת!"

על היצירה.

ובכן, אני אוהב את סגנונו הארכאי של פרישמן.

כה אמר זרתוסטרא הוא יצירה פילוסופית מעניינת הכוללת מספר אלמטים חשובים ממשנתו של ניטשה

"אלוהים מת" - שחרור האדם מכבלי העבדות לאל , האדם מצליח להרוג את משוג האל,שהמציא

"מחזוריות" - כל מה שקיים בטבע ובחברה האנושית חוזר על עצמו

"האדם העליון" - האדם המתעלה על עצמו ומצליח להגשים את כל הטוב שבו. הנאציםסילפו אתמושגיו אלה של ניטשה והפכו אותו לפילוסוף "שלהם"

אי אפשרלהזכיר את "כה אמר זרתוסטרא" בלי להזכר ביפואמה  הסימפונית  האדירה של ריכארד שטראוס, המלווה את פתיחת  הסרט "אודיסיאה בחלל 2001". המוזיקה בהחלט מתאימה לשם, שכן בסרט מספרים לנו על הציוויליזציה האנושית שנבראה על ידי מבקרים מהחלל החיצון

נסיים את המסע הקצר הזה בשירו של זרתוסטרא, הממחיש את הרעיון  של נצחיות העולם:

הַלְמַדְתֶּם אֵפוֹא אֶת-שִׁירִי?  הֲחַדְתֶּם אֶת שְׁאֵלָתוֹ? הֵעָלוּ! הֵרוֹמוּ, אַתֶּם בְּנֵי-אָדָם הַנַּעֲלִים! שִׁירוּ נָא לִי אֵפוֹא אֶת שִׁיר הַמַּקְהֵלִים אֲשֶׁר לִי! 

שִׁירוּ נָא לִי אֵפוֹא בְמוֹ פִיכֶם אֶת-הַשִּׁיר אֲשֶׁר שְׁמוֹ "עוֹד הַפַּעַם" וַאֲשֶׁר רַעֲיוֹנוֹ, "לְנֵצַח נְצָחִים" – שִׁירוּ נָא אַתֶּם בְּנֵי-אָדָם הַנַּעֲלִים אֶת שִׁיר הַמַּקְהֵלִים אֲשֶׁר לְסָרַתּוּסְטְרָא!

בֶּן אָדָם, שְׁמַע!

מַה יְדַבֵּר חֲצוֹת-לַיְלָה הֶעָמוֹק, מַה?

"יָשַׁנְתִּי, יָשַׁנְתִּי –"

מֵחֲלוֹמִי הֶעָמוֹק פִּתְאֹם הִתְרוֹנַנְתִּי: –

"עָמוֹק הָעוֹלָם מִתְּהוֹם,"

וְעָמוֹק מֵאֲשֶׁר חָשַׁב הַיּוֹם"

עָמוֹק בּוֹ הַכְּאֵב –

"וְהַתַּעֲנוּג – עָמוֹק מִכְּאֵב הַלֵּב

:"הַכְּאֵב אוֹמֵר: גְּוַע!"

אַךְ כָּל-תַּעֲנוּג יִשְׁאַל לוֹ חַיֵּי נְצָחִים –"

" מַעֲמַקֵּי, מַעֲמַקֵּי חַיֵּי נְצָחִים"