לפני שבוע סבתא שלי, בת השמונים ושלוש, נפלה וסדקה את הברך. לא סיפור גדול, רק קצת גבס וסבלנות ויוצאים מזה, בעיקר אם אתם מלאי רוח חיים, הומור ומוטיבציה כמו סבתא שלי. רק שלמרבה הצער, הדבר היחיד שעמד בינה ובין החלמה מהירה, היה ביה"ח וולפסון.

משך כל ששת הימים שהיא שכבה במחלקה פנימית ו', הרצפה בחדר לא נשטפה, ולו פעם אחת. שלולית של מים, או שתן, או נוזל אחר, עמדה באמצע החדר משך יום שלם, והאחיות דילגו מעליה, עד שהתייבשה. מבעד לחלונות עכורים מכמות של אבק שנצברה משך חודשים כנראה, האירו כל בוקר קרני האור את אותה חתיכת הפלסטיק, שארית מחולה שהיה כאן פעם. ולשירותים, עדיף לא להתקרב, כי בתחנה המרכזית הישנה של ת"א פחות מלוכלך ומריח. אפילו את מכשיר הלחץ-דם הבאנו מהבית, בגלל שהאחיות עשו ממוצע מכמה מכשירי מדידה, שתוצאותיהם אפילו לא היו דומות.

אפשר לכתוב יומן מסע על מה שעבר עלינו בשבוע הזה, כך שאני אפילו לא יודע איפה להתחיל, אבל לבטח רבים שליוו בן-משפחה בוולפסון, יכולים לספר לכם סיפורים דומים. אבל עוד יותר מהטינופת, מהצפיפות והתשתית, או מכול מחסור שנובע מקשיי תקציב, הזוועה האמיתית הייתה צוות האחיות, ששוכחות שמדובר באנשים בשעותיהם הקשות. החולים, כך נראה, היו לנטל על מנוחתן... הן מדברות איתם בגסות, ומחליטות אפילו איך נוח להם לבלוע את הכדורים. את הישישה ששכבה לצד סבתי, שסבלה, בין היתר, מכאבים בעצמות, הזיזו כמו הייתה בובה, חרף אנקותיה. "זה לא כואב לך שם" אמרה לה האחות. לחולה אחרת הן הכניסו והוציאו מחטים, בלי כפפות ובלי לשטוף ידיים.

---

סבתא שלי הגיעה לבית החולים בגלל סדק בברך, וכמעט איבדה את דעתה. היא לא הצליחה לישון משך שני הלילות הראשונים, בגלל מוניטור של חולה אחרת, שלא הפסיק לצפצף, כמו העינויים הסיניים של טפטוף על הקרקפת. היא שכבה בלי יכולת לזוז עם הקשישות אחרות, יום ולילה. הן השתגעו מהצפצופים ואחרי שני לילות אחת מהן התחילה למרוד ולהזמין את האחיות בכול דקה עם כפתור המצוקה, כדי שיכבו את הצפצוף. צוות האחיות טען ש"אין מה לעשות" ומיהר בתגובה לסמם את החולות הקשישות בשניים עד שלושה כדורי שינה לכל אחת. אך הפלא ופלא, ביום השלישי, פעמיים כי טוב, הגיע לקראת חצות מתנדב מושיע שהתרגז על הצפצוף ובשתי לחיצות גרם לו להפסיק.

אחרי לילה של שינה מתוקה סבתי חזרה לחיים. היא דיברה בלי הפסקה, צחקה ואכלה, ונראה היה כאילו ישו בעצמו נגע במצחה והבריא את חולייהּ. מסתבר שאפשר היה לעשות זאת כל הזמן, אבל התשובה העקשנית והאפאטית של צוות האחיות, כמו בכול נושא, הייתה "אין מה לעשות". התשובה הזאת חזרה למחרת, כשהוכנסה חולה אחרת לחדר, עם מוניטור זהה, שבתוך שני לילות של צרצורים טורדניים שאב ממנה בחזרה שוב את כוחותיה והטביע אותה בחזרה בדיכאון עמוק ובאפיסת כוחות. גם הפעם לא עזרו הפניות לאחות הראשית, לרופא התורן ואפילו לבורא עולם, כדי לגבור על סירוב האחיות לקרוא לטכנאי שילחץ על כפתור הפלאים. עכשיו כבר עברו עליה שלושה לילות בלי שינה, והיא הולכת ונעלמת ומשתגעת.

אני כותב את הדברים על מחשב מול המיטה של סבתי, שמצבה מידרדר בקביעות   ב ג ל ל   שהיא בבית החולים. איך אפשר לתאר מה עובר על אישה עצמאית לגמרי, מאושרת וגאה בת 83, שמאלצים אותה ללבוש חיתול רק בגלל שלצוות אין כוח לבוא עם סיר כשצריך... והרי אם היא תרצה להשתחרר, ידרוש ביה"ח שתנקה אותו בחתימתה מכול אחריות. בעקבות הלילות האחרונים היא חלשה אפילו כדי לעבור לבית חולים אחר.