במכתב לאיגוד הארצי של עיתונאי ישראל – במהלך השבוע – הודיעה הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים כי היא מבטלת את חברותם של הישראלים בה. לכאורה, ברקע, נושאים של מחלוקת באשר להקף הכספי של דמי חבר שנתיים. בפועל – תוצאה של קו אנטי ישראלי שהלך והחריף.
הפדרציה מייצגת 600000 מועסקים בכלי תקשורת ב-100 מדינות – ומושבה בבריסל. בכיריה לא חסכו ביקורת מירושלים. כך בין היתר – משלחת בדיקה של הפדרציה שהגיעה לאזור במהלך "עופרת יצוקה" והצליחה לחבר דו"ח שבו הואשמה ישראל בירי שיטתי מכוון לעבר עיתונאים – אך מבלי שחברי המשלחת טרחו לשוחח ולו גם עם ישראלי אחד. לא נציגי ממשל – גם לא עיתונאים ישראלים החברים בשורותיה שלה.
התחושה היתה שהמשלחת לא חפצה במסרים שיקלקלו לה את התחקיר שמסקנותיו נקראות כמסקנות שנכתבו לפני שחבריה עלו למטוס.
כך – אי הזמנת ישראלים לפורומים בינלאומיים של הפדרציה שהתקיימו לאחרונה באוסלו, ורנה ובריסל. גם בלי לצאת ל"קונבנשיינס" אפשר היה לחוש כי מזג האויר בפדרציה הופך בקיץ הזה ממעונן לגשום ומגשום לסופת ברד – אנטי ישראלית.
לעומת זאת – מרחיבה הפדרציה בראשות המזכיר הכללי איידן וייט את פעילותה בעולם הערבי תוך ניסיון להביא לשם את בשורת האתיקה העיתונאית וחופש העיתונות. פעילותה של הפדרציה להנחלת ערכי עיתונות חפשית בעירק או קטאר ותימן נתפשת באיגודים המקצועיים בירושלים ובתל אביב בעין יפה – אלא שלא בהכרח כצעד המחייב העמדת ישראל בפינה.
יותר מכך ולא פחות חשוב – אגודת העיתונאים בירושלים ואגודת העיתונאים בתל אביב ניסו למצוא דרכים לדיאלוג גם בארועים שבהם הפכו הישראלים לשק חבטות של המארחים האירופים. בירושלים ארחנו לאחרונה משלחת של הפדרציה והצענו פעם אחר פעם להקים מעין מועדון עיתונות משותף ישראלי-פלשתינאי שיאפשר דיאלוג ישיר בין עיתונאים.
אמרנו כי אין כמפגש פנים אל פנים כדי לסייע בסילוק הדמוניזציה של האחר ולחינוך עיתונאים צעירים לתרבות של דו קיום ללא שמץ של פטרונות. הצענו הקמת קו אדום לסיוע לעיתונאים ישראלים הנמצאים במצוקה בשטחים או כתבים פלשתינאים שנעצרו או נחסמו בדרכם לסיקור.
אך הפדרציה היתה עסוקה מאד בבניית מסילות לאיגודי העיתונאים בעולם הערבי – ומיהרה לספק הוכחות למי שהיה צריך לקבלן – שאין ליבה עם הישראלים.
ארחתי לאחרונה עיתונאי יווני בביתי. הוא עשה סרט דוקומנטרי על ישראל. חשתי שאני הולך נגד הזרם בדברים שאמרתי למצלמה. שהתמליל שלי לא מתאים לו. ובכל זאת התנחמתי בכך שלפחות - היה דיאלוג מושקע. שהאיש יצא מכאן עם פתיחות שלא היתה בו קודם לזוית הישראלית.
אלא שאיש בטחון בנתב"ג ביקש ממנו לפתוח את מכסה המחשב הנייד שלו לפני עליה למטוס. פרץ שם דין ודברים. שיחת הטלפון שקיבלתי ממנו אחרי חצות היתה נרגשת. נוטפת איבה לישראל. כל מה שהוא חושב על המדינה הזאת פרץ ועלה אל פני השטח – ואלה לא היו שבחים.
יש מידה רבה של אירוניה בסיפור העיתונאי הבינלאומי הזה. להיות בכנס של איגודים בברלין ולראות שם שהיחידים שאיכפת להם שנרגיש רצויים הם בעיקר המארחים הגרמנים. לחוש פנים אל פנים עד כמה ידידי העבר – הסקנדינבים – חפים משמץ של אהדה לישראל.
להיות נציגים של עיתונות ישראלית שעם כל פגמיה – ויש כאלה - עדיין מסוגלת לבעוט בהון או שלטון – ולהיווכח שדוקא את העיתונות המגלה מידה גדולה של העזה וחופש במרחב המזרח תיכוני דוחקים אט אט החוצה משורות הפדרציה הבינלאומית.
החלטת הנהלת הפדרציה הבינלאומית טעונה אישור של מליאת הארגון שתתכנס בקרוב בספרד. לישראלים זכות לערער על הוצאתם בחוץ אם כי אינני חושב שנתנדב לעמוד שם למשפט חברים.
כפי שהדברים נראים היום וכפי שכתבתי לאיידן וייט בתפקידי כחבר הועדה לקשרי חוץ של האגודה הירושלמית – אנו מצרים מאד על החלטת הפדרציה ומקווים שתימצא דרך לבטלה – אך ככל הנראה נצטרך לחכות לברק אובמה של האיגוד המקצועי הזה כדי להגיע לדיאלוג פורה.
ואיידן – לא ברק - ולא אובמה. בצילום - השולחן הסקנדינבי באחד הכינוסים האחרונים של הפדרציה - בברלין. מכת קור כלפי ישראל |