1. למגיעים אמש לפסטיבל הבירה שמתקיים בנמל תל-אביב זומנה דוגמה קלאסית של (חוסר) הגיון ישראלי.
עשרות עמדות מזיגת בירה ניצבו במקום, מכילות מבחר גדול של סוגים מגוונים ואקזוטיים של המר-מר הזה. גם דוכן ארוך שמכר אוכל על האש בלט בשטח, וריחו המגרה נישא למרחקים. אך כדי להגיע לכל הטוב הזה היה צורך תחילה לרכוש קופונים שבעזרתם, ורק בעזרתם, משלמים באותן עמדות האכלה והשקיה.
מה חבל שאותן עמדות מכירת קופונים היו כה בודדות ומעטות במתחם, שליד כל אחת מהן (זו שמחוץ לאולם והשתיים וחצי שבתוכו) התגודד תור ענק, מהסוג שרק הסתכלות עליו מוציאה לך את התיאבון וגורמת לך להחליף את החשק בבירה ברצון להירשם ל"אלכוהוליסטים אנונימיים". כך נחשף המבקר בפסטיבל למראה אירוני שכלל תנועה הומה ליד עמדות הקופונים, לצד דוכני שתייה שוממים למדי (פשוט כי הלקוחות עדיין עומדים בתור המייאש לקופון).
אלו שצלחו את מסע הייסורים בדרך לטיפה המרה גילו שכוס הבירה שנמזגת להם היא בגודל מזערי של 250 מיליליטר, כמות שתייה שיתביישו למזוג לכם אפילו בפאב הקמצן ביותר. בוודאי לא כזו שמכבדת פסטיבל שמתהדר בהקניית תרבות שתייה.
מחשבת ה"חלטורה" עלתה בראש, וגרמה לתהות אם גם ההופעה הצפויה כאן של להקת "איפה הילד" תתנהל באווירה שכזאת. בכל זאת, הופעות קנויות הן הגלגול המודרני של ה"הופעות ועדי עובדים", שנקנות מראש על ידי הגוף המארח ונחשבות לרוב לפחות רציניות. הופעות בהן בדרך כלל אמנים יותר "מעבירים כרטיס" מאשר באמת נותנים לקהל את כל מה שיש להם. הקהל באירועים כאלה, מצידו, גם כן פחות מסור למתרחש על הבמה מאשר בהופעה רגילה, במיוחד באירועים דוגמת זה, בהם לא ברור מי פה צועק "איפה הילד!" ומי צועק "איפה הבירה?".
רוצים לדעת איך היתה ההופעה? הביקורת שלי עליה - במדור המוסיקה של מאקו. 2. במסגרת חיפושיי העבודה שלי נתקלתי היום במודעה למשרה כלשהי בתחום האינטרנט בחברת "הוט". למרות העוינות המובנית שלי כלפי החברה (שכבר בוטאה פה פעם - פעמיים), שלחתי קורות חיים. בכל זאת, בתקופה כזאת קצת קשה להיות בררנים.
ממש מספר דקות לאחר שליחת הקו"ח נתקלתי בפוסט המרתיח הזה של עידו קינן. למתעצלים ללחוץ נספר שהמנכ"ל של חברת הוט פקד (כן, ממש ככה) על כלל עובדי החברה לגייס כל אחד לקוח חדש לחברה. לא, לא רק מחלקת השיווק, אלא גם אנשי המנהלה, התוכן והשאר. כבוד המנכ"ל לא מתבייש לכתוב לעובדיו דברים כמו: "במהלך החודש הקרוב כל אחד ואחת מאיתנו, עובדי החברה, יתגייס להבאת מנויים חדשים". הנחיה, הוראה, פקודה. בטח לא בקשה או הצעה.
קשה לתאר כמה מכעיסה דרישה כזו. כבר שנים אני טוען שחברות הענק כבר לא מסתפקות בעובדים שיעבדו עבורן, הן רוצות עובדים שיהיו הן. כלומר: לא מספיק שתעבוד בהוט, אתה צריך "להיות הוט". לא במקרה קוראת החברה לעובדיה "שגרירים", ובעצם מצפה מהם שייצגו את החברה גם מחוץ לשעות העבודה, גם באינטראקציה האישית והפרטית שלהם עם אנשים.
בשנים 1999-2000 עבדתי בחברת "בזק בינלאומי". היו אלה ימי טירוף השיוך - אותה תקופה בה נדרשו כל בעלי קווי הטלפון במדינה לבחור את אחת משלושת החברות של השיחות הבינלאומיות כספק השירות שלהן. גם בזק בינלאומי ציפתה מעובדיה להחתים אנשים על שיוך לחברה, אבל היא לפחות עשתה זאת בצורה אנושית ואפילו חיננית - היא אמנם שטפה את מוחנו בעניין (כולל אירוע "חגיגי" בנושא שכלל בסופו זיקוקים גרנדיוזיים), אבל לא הכריחה. היא אפילו הפכה את העניין לתחרות נושאת פרסים: מי שיחתים כמה שיותר לקוחות - יזכה בטיסה לחו"ל. למי שלא החתים אפילו אחד (כמוני) - לא קרה כלום.אפילו לא איזו הערה.
אבל היום כבר לא טורחים להביא את הגזר, אלא רק את המקל. בהוט ישר הולכים על האיומים המרומזים, על "הנהלת החברה שמה לה למטרה לוודא ביצוע המשימה של העובדים בכל אחת מהחטיבות” (או במילים אחרות: דיר בלאק שלא תביאו לקוח חדש, העין הגדולה צופה מעל). ככה, ישר ולעניין. בלי בושה. זו באמת האוירה שאתם רוצים להקנות ל"שגרירים" שלכם?
אגב, את המילה הזאת, "שגרירים", שמעתי גם בסלקום, שעבור חברת התוכן שלה עבדתי לפני כמה שנים. אני כבר לא זוכר את המבצע עליו דובר אז, אבל מנהלת יחסי הציבור של החברה תיארה איך חבריו של העובד בודאי ישאלו אותו על המבצע החדש והכה אטרקטיבי של סלקום, ואיך החברה מצפה מאותו עובד שיתנהג כ"שגריר", וייחצ"ן אותה.
בחברה סלולרית אחרת - אורנג' - בחרה מראיינת ממחלקת משאבי האנוש להציג לי את המקום כ"צבא כתום". נכון שזה כבר עושה לכם חשק לעבוד שם? מה יש בצבא? עובדים? לא. חיילים. המונח "גיוס עובדים" הופך כאן למלוא מובן המילה. אורנג' מצפה מהמרואיין "להתגייס" לעבוד בה, ולתפקד כחייל - יעיל, ממושמע ("זו חברה מאוד ממושמעת", אמרה לי פעם מישהי שעבדה באורנג') וכמובן ממלא פקודות. באחד הטוקבקים לפוסט של קינן כתב מישהו:
"כעובד אורנג’, בחטיבת ה-ISP - נדרשנו לעשות דבר זהה לחלוטין. אצלינו לא היה מסמך “מרשיע” כמו כאן, אבל נאלצנו להביא “לינקים” ללקוחות פוטנציאליים. אמנם היו תגמולים למי שמביא הרבה לינקים “אמיתיים”, ועדיין - האווירה היתה מפחידה.
איכשהו, “עמדתי בפרץ”. הבוס הישיר שלי ראה שאני לא ממש שם על זה, והביא לי לינק אחד בעצמו, כדי שאני לא “אבייש את הפירמה”. זה היה ממש עלוב.
ועוד משהו - כשאורנג’ יצאו עם החבילות שלהם וכאלה, נדרשנו כעובדים בחטיבה, כמכלול - לעבור כולם לאורנג’, מתוך “נאמנות לחברה”. יותר מזה - זה לא שקיבלנו את החבילה בחינם, רק במחיר אטרקטיבי לעובדים. היו אצלינו נציגים שהיו תחת חוזים עם ספקים אחרים, ומנהל החטיבה דרש מהם לספוג את הקנסות. זה ממש הביא לי את הסעיף. אני שמח שאיכשהו קצת ירדו מאיתנו אחרי שבוע-שבועיים. זה לא מוסרי ובהחלט לא חוקי".
כך שגם באחד ממקומות העבודה שנחשבים לטובים בישראל, מהסוג שעושים עליו כתבות מפרגנות במהדורות החדשות, בהן מוצג חדר הכושר של העובדים והפאב של החברה, מתנהגת ההנהלה בצורה עריצה וקלגסית, ומתערבת ביד גסה בחייהם האישיים ובענייניהם הפרטיים של עובדיה.
אין זו הפתעה שכל הדוגמאות כאן, מהעבר ומהווה, הן בחברות גדולות מאוד בתחום התקשורת. אלו בדיוק המקומות בהם משקיעים משאבים רבים בבניית המותג ובתדמיתו, ממש עד רמה שהמותג הופך להרבה יותר חשוב מהתכ'לס - מהמוצר שנמכר בפועל ומהשירות שניתן ומאיכותו. חברות שחיות את הדימוי המותגי שלהן נוטות לראות בכל עובד כעוד פיקסל אחד בלוגו החברה, לא כבן-אדם עצמאי שעובד עבור מעסיק מסוים מ-9 עד 5 ואח"כ חוזר להיות הוא עצמו, אדם פרטי ולא ממותג. כדי להקהות את העוקץ הזה, נוהגים בד"כ מקומות מסוג זה להגדיר את עצמם כ"משפחה". לא פחות! על כך כתב יפה אסף ברטוב בבלוגו: "הנוהג הזה, של ארגונים מסחריים בעידן הקפיטליסטי, להכריז על עצמם כמשפחה, הוא אנטי-אנושי, בזוי, ופסול מעיקרו, ובד"כ כל עניינו לטשטש יחסי ניצול בין המעביד לעובד, או לטשטש את הגבולות בין חיי הפרט הריבוניים לבין חייו כמשרת בתשלום של אינטרס מסחרי". ואכן, לא במקרה סלקום מריצה ממש עכשיו קמפיין גיוס עובדים עם המוטו: "רוצה להיות בעבודה ולהרגיש בבית?". השאלה היא אם זה כרוך גם בלהיות בבית ולהרגיש בעבודה. לפני כמה ימים נפתח בטוויטר חשבון פארודי/סאטירי על חברת הוט. מתפעל החשבון לעג בהודעות כאילו-רשמיות לשירות הלקוחות הגרוע של החברה (ששמו יצא למרחקים) ולגישה המזלזלת שלה בלקוחותיה. הוט מיהרה לדאוג להסרת החשבון הזה, כדי שלא יזיק, חלילה, לתדמיתה (המחוררת גם ככה). אז החשבון בטוויטר למטה, אבל מכתב כמו זה ששלח מנכ"ל החברה לעובדיו ושמתפרסם היום בפומביות כזו - יזיק, לדעתי (ולתקוותי) לא פחות מאיזו דאחקה טוויטרית נוסח "מצטערים, מערכת המיחשוב שלנו בהוט עובדת רק על חלונות 3.11".
ולרכזת משאבי החברה של הוט - אם במקרה קיבלת את קורות החיים שלי היום, ועוד יותר במקרה חשבת להתקשר - עזבי. אחרי שקראתי את המייל של המנכ"ל שלכם אני לא מעוניין. ממש לא. 3. עוד משהו שעשיתי היום (חוץ מלהתעצבן על הוט) הוא לאמץ חתול חדש. זוג חבריי נתן לי הצעה שקשה לסרב לה - חומד של חתול, מהמין הנכון (זכר. נקבה כבר יש בבית), בגיל הנכון (בן שנה בערך. לא קטן מדי ולא גדול מדי), מסורס (חוסך את התהליך ואת התשלום עליו) ומבוית (לא חתול רחוב שצריך עכשיו להתרגל לחיים בין 4 קירות), שמחפש בית לאחר שמגדלו מאס בו משום מה. בנוסף לזה, מרשל (זה השם שנתן לו בעליו המקורי לפני שנפטר ממנו. אני לא מת על השם הזה ושוקל להחליף אותו. הצעות יתקבלו בברכה) הוא חתול רגיש ועדין. בינתיים, הוא מזכיר לי קצת באופיו את ג'רי המנוח.
בפעם האחרונה בה ניסיתי להכניס תחליף ג'רי הביתה - עוד חתול ג'ינג'י קטן - זה לא נגמר טוב. מיקה החתולה שלי לא קיבלה אותו בסבר פנים יפות, וכשהיא כבר החלה פחות או יותר להכיר בקיומו - הוא כבר היה מבועת ממנה לחלוטין. אחרי שלושה שבועות של בלאגן הרמתי ידיים והחזרתי את טומי למקומו המקורי, שכנראה התאים לו יותר. כולי תקווה שהנסיון הנוכחי יצליח יותר מזה הקודם, וששני היצורים המשופמים (שלושה, כשאין לי כח להתגלח) יחיו כאן בהרמוניה.
הנה כמה תמונות של "מרשל-שם-זמני" לני (בסוף החלטתי לקרוא לו בשם שגם מתאים לו וגם יהיה מחווה ללאונרד כהן) :    |