רבתי איתה, וזה היה קשה, זה היה כואב, רבתי עם אמא, שוב, בפעם המאה.. אבל הפעם התפרקתי קצת... הפעם רבנו על שטות.. באמת... אבא הבטיח לקחת אותי לבית ספר בבוקר, וכשהיא שמעה היא התעצבנה עלי, היא כעסה על זה שאבא לוקח אותי כל הזמן. מה שהיא שכחה, זה שהיא אף פעם לא ערה לשמוע שאני מתווכחת עם אבא שאני רוצה ללכת לבד, ושאני אפילו יוצאת, והוא בא לידי בדרך.. אז מה היא מצפה... אני אוהבת שהוא מסיע אותי, זה מקל עלי, אני מסכימה שזה מקשה עליו, אבל אם זה מרצון, ואני עושה ככל שאני יכולה כדי שהוא ידע שאני לא זקוקה לזה, מבחינתי זה הגבול, אבל, באותו יום, הייתי קצת לחוצה, כל מני דברים, לחצים, ועיפות שלא נגמרת.. אז ביקשתי... כשהיא התנפלה עלי, כעסתי כל כך, והתנפלתי בחזרה, אני יודעת שאולי זה לא היה במקום, וש"צריך לכבד" אבל לא יכולתי לשתוק.. התחלנו להתנצח, ואז אבא בא, התחלתי לנהוג, הייתי אמורה להוריד את אמא בדרך, וכמעט דרסתי כלב, כל כך נבהלתי, בחיים לא הייתי כל כך לא מרוכזת בנהיגה.. זו לא אני.. כעסתי ונבהלתי כל כך.. אבא צעק עלי, ואמר לי שאם אני חושבת שאני לא יכולה לנהוג אז נתחלף, הוא היה בטוח שאני אמשיך לנהוג, אני עצרתי בצד ועברתי מקום.... כל הדרך לבית ספר לא הצלחתי להירגע.. אני לא נוהגת לבכות ליד אבא, אני שונאת שרואים שאני בוכה. אבל לא הצלחתי להירגע.. שאלתי אותו מה הוא אמר לה לפני שהוא יצא, כי אני שמעתי שהם דיברו, לפני שרבנו. הוא אמר שהוא אמר, שהתוכניות שלו השתנו, ושאולי היא תקפיץ אותי ואז יהיה לה גם את האוטו.. והיא אמרה שלא, שהיא לא רוצה... בגלל זה הכל התפוצץ... בגלל שהיא חשבה שאולי יפילו אותי עליה היא התעצבנה. היא שונאת אותי כל כך, שהיא לא רוצה שאני יהיה נטל עליה. אמא שלי היא אדם בעיתי, היא אדם שחי על תרופות נגד דיכאון, כל דבר שנגיד לה לא במקום יכול להוות בעיה חמורה. כל הזמן צריך לדאוג לה. בדרך אמרתי לאבא, שאמא היא לא אמא טובה, הוא שאל למה אני חושבת ככה? אז הסברתי לו, שאמא שחושבת שהיא צריכה לערב את הבת שלה בכל הבעיות הפסיכולוגיות שלה, ושצריכה להגיד לבת שלה כל פעם שהיא רוצה להתגרש מהאבא, ושצריכה להגיד לבת שלה כל פעם כמה תרופות היא לוקחת וכמה מסכנה היא... ושכל הזמן אומרת שהיא מפגרת ומטומטמת.. שכל מה שהיא צריכה זה רחמים ופינוקים, זו לא אמא שאני באמת מאחלת לה. אני אוהבת את אמא שלי, אני לא יכולה להגיד שלא, אבל כל מה שאני רוצה ממנה זה שהיא תהיה יותר אמא, ופחות חברה, שהיא תהיה יותר אמא אכפתית, שהיא תשאל, שהיא תתיחס אלי, ולצרות שלי, למה אני צריכה לכתוב כאן?! למה אני צריכה לרצות כל הזמן להתאבד? למה אני צריכה להרגיש רע? למה שהיא לא תברר את זה? למה שהיא לא תדע את זה בכלל? אני לא יודעת מה לעשות? אני לא יכולה לדבר איתה, כל דבר שאני אגיד יפגע בה, והיא תתחיל לבכות ולהיכנס לדיכאון, זו אמא שלי, ואני צריכה לקבל אותה ככה. אני לא רוצה לאבד אותה, היא יקרה לי מדי, אבל אני לא יכולה יותר, אני מתמוטטת.. זה הורס אותי מבפנים. |