"פעם רביעית ברציפות שאתה מאחר. האם זה מקרי לדעתך?" איתמר עדיין לא הניח בצד את תיקו, שהיה מונח על ברכיו. הוא רכן קדימה וניסה להגיע לכוס המים שהייתה מונחת על השולחן, אך משהו בכיסא הגלגלים, שלצידו, נגע בשולחן בעוצמה והכוס התהפכה על השטיח, בטרם ידו נגעה בה.

"אני מתנצל, אני..." הוא החל לומר, מרגיש את פיו יבש וקולו צרוד, אך רימונה התרוממה באחת מכורסתה ונגשה למטבח. משהו באווירת החדר כבר לא יאפשר לו להיפתח, כפי שקיווה.

400 ש"ח, וגם כאן הוא תחת זכוכית מגדלת. אבא שלו רואה בו מטרד, כשהוא מנסה לעזור מעט במכולת, ספי רק מתחנן במבטו שיעזוב. פרידה, אימא שלו, מרחמת עליו. אוהבת אותו בדרכה, אך יותר מכל יוצאת מגדרה לעזור לו. רק דליה, שעסוקה בעצמה, בעיקר עכשיו, עם הריונה הנובט, מוצאת לפעמים מעט זמן עבורו.

רימונה חזרה מהמטבח, ניגבה את המים שנטפו על השולחן והשטיח ואמרה "אשמח אם תתייחס לנושא שהעליתי" התסכול שבתוכו עלה דרגה והוא אמר בשקט "רימונה, האמת שיש לי נושא דחוף יותר וחוץ מזה, כן, זה מקרי. את יודעת שזה די מסורבל עבורי להגיע לכאן" ולפי המבט בעיניה הוא כבר הבין שאין דרך חזרה היום והנושא כבר נחתם ונקבע ולא יעזור דבר, שהרי זה היה ברור גם לו שהוא עסוק בבדיקה מתמדת עד איפה אנשים סולחים לו ומבליגים לו, בגלל נכותו ולא היה סיכוי שרימונה תפספס את הניסיונות הללו שלו.

היא התיישרה בכורסתה השקועה, נראית בה נמוכה מאשר היא באמת ורק אמרה בשקט "איתמר, בבקשה, זה הזמן שלך" וקולה היה כל כך מתוק ורך שאם הוא יכול היה לקום הוא היה קם ומחבק אותה, אבל הוא נותר אילם, ישוב בכורסה מולה, כסא הגלגלים שלו לצידו, כמו נוכחות נפקדת של מישהו שישב שם והלך.

מישהו שאמור היה מה? להגן עליו, אולי. אבל אפילו הכסא הריק הזה, המגושם, ניחם אותו, כיוון שהוא אף פעם לא לבד, גם אם מדובר בחפץ מתכתי וישן.

, כל הזכויות שמורות לשרון בלודוברובסקי