בחג הפורים האחרון פירסמתי כאן סיפור קצרצר, שכתבתי לפני שנתיים במסגרת הלימודים שלי.

למרות שאין קשר ישיר, נזכרתי בסיפור הזה בימים האחרונים, בעקבות ידיעה מאוד מעציבה שהגיעה אלינו מרומניה על מותה בטרם עת של מריה, שטיפלה בזמנו במשך יותר משש שנים תמימות בסבתי המנוחה ולמעשה חיה עימה לכל דבר. כאשר סבתי נפטרה והיא נאלצה לעזוב היה לה מאוד לא קל. היא כבר מאוד נקשרה אל המקום הזה ואלינו.

מריה נפטרה מגידול סרטני שבשנה האחרונה התפשט בראשה ולא הותיר לה כל סיכוי, למרות האופטימיות שלה.

במשך שנותיה בארץ היא הפכה לבת משפחה שלנו. הייתה בה שמחת חיים טבעית ובלתי פוסקת. מעולם לא זכור לי שראיתי אותה כעוסה או מצוברחת. הנוכחות שלה השרתה שלווה ועליצות, למרות שהיא לא ידעה לתקשר בשפה המובנת לי.

היא לא נתנה דרור לליצן הפנימי שלה. היא נתנה לו הרבה מעבר לכך- היא הייתה אחד עמו, גם מבלי להיות "מוקיונית" בהתנהגותה. מספיק שהיא צחקה הרבה, הרבה יותר מכל מיני אנשים אחרים שאני מכיר. היה לה קול עליז וצחוק אמיתי, והם היו טבעיים לגמרי.

נותר רק לקוות שהיא הצליחה לשמור על הליצן שלה, גם בעת מחלתה הקשה וההרסנית. היא הייתה מוקפת בבני משפחתה עד רגעיה האחרונים ואולי זה עזר לה לשמר את שימחת החיים שלה, גם אם באופן פנימי.

כאשר אדם מופלא כמו מריה עוזב אותנו, הרי שכל ליצני הלב בוכים.  נחמתם טמונה בידיעה שבחייה היא מימשה את הליצן שבה, וזו היא הנחמה הגדולה מכולן.

הליצן העצוב

מוקדש לזכרה של מריה

http://www.youtube.com/watch?v=XNDooO_UTN8   קובי אפללו- ים הרחמים