זה רטואל קבוע.

בשעה X אני צריכה להגיע לנקודה Y באמת Y, Y, Y (ובכלל  ?Y me) ואז ממש ברבע ל X אני נכנסת לאיזה אמוק כזה של להספיק ולהגיע...ברור שאז צצות אי אלו מטלות אהוט אוף דה בלו ואני כמובן לא יודעת להגיד "לא עכשיו" ואני מבצעת.

ואז אני כבר ממש לא אני, אני איזו שהיא דוגמית עצבנית ולחוצה שלי, שמדי פעם משגרת איזו קריאת: "את/ה לא רואה שאני מאחרת? לא עכשיו" לכל נוטל סיכון שמעז להתקרב וממשיכה לרוץ ברחבי הבית, פעם בכדי לחפש נעל (אמה הצולעת) שהלכה לי לאיבוד מתחת לתל כביסה לקיפול ואם היא לא מתחת לתל, אז שטויות אלך עם כפכפים ואז...יו שכחתי לגזום ציפורניים, דבר שכמובן מעקב אותי בעוד כחמש שש דקות בקירוב.

ואז אני יוצאת אבל...שיט, שכחתי לרשום את הכתובת המדוייקת ותודה לאל על חסדים קטנים ועל 144, אני מתקשרת בכדי לברר איך להגיע לקליניקה להפרעות קשב וריכוז ואז כשהיא אומרת לי שזה בעצם רח' דיזראלי, ה GPS הלאומי שלי מסרב לקבל שמות רחובות של חו"צונים (חוץ לארצים מפורסמים, גם אם הם יהודים שעשו חייל) כי הוא פשוט GPS פטריאוטי כחול  לבן וכשיבין שכנראה זה על שם בניימין כבר יהיה מאוחר מדי לחפש.

ואז מגיעה הנסיעה.

אני כבר יודעת שאגיע באיחור אבל יש גז השבח לאל (שלא תחשבו לרגע שמעל המהירות המותרת) רק שלפניי על הכביש נראה כי מתקיימת תהלוכת הזדהות עם נהגי ברקס (נהגים שמבחינתם ניתן להתקדם ברכב עם דחיפה ידנית כי החשוב הוא דוושת העצירה) ואני עוקפת (במהירות המותרת) בכדי לגלות שאני בדרכי לרדום הבא שהחליט לשים על הילוך שיוט ופשוט לאחר באופן מופגן למקום אליו הוא נוסע ולגרוף אחריו כמה שובלים ביניהם אני.

אז אני מחייגת אל המרפאה כי אני בדרך לאיבחון קשב וריכוז ואומרת להם שאני מאחרת קצת כי יש עיקובים בדרך ואני באה מרחוק.

המזכירה מחזירה לי מיד תשובה ואני מרגישה את פניה מתארכות במבע אשמתי כזה תוך שהיא משיבה לי: "זה לא טוב, זה יעוץ בפעם הראשונה והיעוץ גם כך אורך רק כחצי שעה, חבל שאת מאחרת"...ואני עכשיו באמת מרוגזת כי: "הלאאאאא אני חשודה בADHD אני כאילו חייבת להפגין טלפונית איזה פגם וזה חלק מאוד חשוב בתצפית שלכם על ההתנהלות הבעייתית שלי".

אבל אני שותקת בנימוס עמוס ניכור ומגיעה בשארית כוחותיי כשברקע ריטה שרה בפאטוס מלא אנחות תאווה: "עבד של הזמן" (אוסקוט ריטה, אני לא עבד של אף אחד, אני גלית, אדם חופשי ומאררר..שכחתי שעון)...יווו את כל העולם ואישתו הלחצתי ובכלל לא איחרתי. בשלב הבא אני נכנסת תוך תיפוף אלגנטי של מופלטה חמוצה על כפכפי העקב (כן, פשוט לא מצאתי את הנעל השניה, היא כנראה היתה מתחת תל כביסה אחר) מתנשפת כפליטת קריות אכולת הפרעות נשימה מדרגה ג' (אבל אני באמת קרייתית לשעבר...) ומחייכת אליהם בציפיה דרוכה לשאלתם: "מי אני".

אבל הם עסוקים, בשיחות דיומא וחולין בינם לבין עצמם, בהכנת תה (כי במרפאה להפרעות קשב וריכוז אסור לשתות קפה, זה פועל לא טוב גם על חוש הריח של הפציינטים) ובאיזה שהוא שלב, כאשר אני רואה שאני כבר הספקתי אפילו להתפנות, לשטוף ידיים ואפילו להתקשר לידיד טוב שכבר קיבל תעודות של ADHD מצטיין, אני נעמדת במרכז החדר ושואלת אותם:

"אני צריכה להגיד מי אני? או שאתם תשאלו?" והם פונים אלי מנומנמים ואפילו לא מתרשמים מהעובדה שלא איחרתי וזה ממש לא דבר של מה בכך.

והנה אני בפנים בשיחה קצרה (נשארו עוד כעשרים דקות לגמר מחצית השעה ודווקא לא באשמתי) ובשל הזמן הקצר, לא תאמינו מה אני עושה...בעצם תאמינו אם אתם מתמידים כאן בבלוג, אני אומרת לדוקטור שחבל שישאל אותי שאלות מיותרות, כי באתי עם פוסט שכתבתי בבית ואני יורה בפניו את פוסט הסימפטומים הקשורים לקשב וריכוז ואז מקבלת תשבוחה, הוא פונה אלי רגוע (כי במרפאה כזו כבר ראה הכללללללל) ואומר לי כך:

"את פציינתית כל כך קלה, אני פשוט העתקתי את הפוסטה שלך לניירת".

זהו משם אני פונה למבחן של שעה במחשב שמטמטם את שארית תאיי שלא התאדו במהלך המרוץ לקליניקה ואני צריכה לזהות את המילה "ירוק" שכתובה בכחול, את הכחול שכתוב בורוד פוקסיה ובין כל אלו לזכור גם איזו רשימה הזויה של מילים ואחר כך גם מבוך בלי עכברים וכשאני יוצאת משם, אני מותשת ומלאת ציפייה למפגש הבא של המשך התהליך והפעם אני נשבעת, אצא יום לפני מהבית, אתנחל לדוקטור בפתח המקום כדי שלא אאחר ואביא טרמוס קפה, כי כפי שמסתמן הקפה כבר לא יוכל לעורר יותר מאשר...

הזמנה פתוחה לאתר החדש שלי:www.e-sheet.co.il