מעולם לא ראיתי זונה, כמדומני, אלא פעם אחת בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. אני זוכר זאת במעורפל, כמו היה הדבר מתוך חלום – חרף כך שהדברים התרחשו במציאות, הרחוקה ממני כעת. פניה של הזונה היו שחומים ועיניה שחורות ונוקבות. היא צחקה, עם אחרים. "לא רוצה? יש מחלה?", אני הייתי שכוב על ספסל בתחנת האוטובוס, והעיניים התאמצו להפיג עייפותו של לילה ללא שינה. מתוך העייפות הרבה, הכבלים מתרופפים, השפתיים מתרופפות. הייתי חסר פרוטה, והתעלמתי ממנה ומהצוחקים סביבה. שנים אחר כך, נדמה ששכחתי, והבושה התרופפה. הבושה היא העניין המרכזי שזכרתי, עבורי, או עבורה. בלילה אחר, התעוררתי וקורי המחשבה אפפו אותי מתוך מילה אחת "מחלה". בבת אחת עברו תמונות שונות מול עיניי, הזקן המחטט באשפה, הפוליטיקאי בעצרת הבחירות, הלוויית החיילים. בכל מקום שננעצו בו עיניי, המחלה התפשטה |