| פרק ז' – סבתאות מיום שאבא-דג ואמא-דגה הפכו לסבא וסבתא הם לא ידעו נפשם מרוב אושר. הקירבה של ביתם לבית של עמפ"י ועור-פז איפשרה להם להגיע מדי יום לביקור אצל נכדיהם, לחזות בהתפתחותם המהירה של הדגיגונים ולהתרגש למשמע כל הגה ולמראה כל תנועה חדשים שעשו נכדיהם. הם לימדו אותם את שפת הדגים הישנה, כפי שדיברו דגיגונים בתקופה שלהם, וצחקו איתם כשהשוו אותה לשפה העכשווית של הדגיגונים. פעם הם אמרו לנכדיהם: בזמן שסבא וסבתא היו צעירים ומישהו אמר דבר שטות, או מישהו דיבר יותר מדי, נהגנו לומר: בלה, בלה. בלה... היום כשמישהו אומר דבר שטות או מדבר יותר מידי אומרים: כזה בלה בלה, כאילו?! דברים כאלה הצחיקו תמיד את הדגיגונים. סבא וסבתא הרבו לחבק את הדגיגונים, לקחת אותם על הידיים כשכאבה להם הבטן, לנענע בזהירות ובמתינות את עריסת הפאואה שלהם כשהם התקשו להירדם, לשחק אתם, לצאת אתם לטייל ולהסביר להם על הים ומה שבתוכו, ובעיקר אהבו להביא להם מתנות ולראות את השמחה בעיני הדגיגונים. הנאה גדולה נהנו הסבים כשנתבקשו לשמש לנכדיהם שמרטפים. כשהם שמרו על הדגיגונים הם יכלו לבלות בחברתם שעות ארוכות. יום אחד באו סבא וסבתא לקחת את הדגיגונים לטיול היומי. טרם כניסתם לחדר הדגיגונים שמעו בכי חרישי שבקע מאי-שם. סבא ניגש לפינת המשחקים כדי להניח את המתנות שהביאו וסבתא נכנסה לחדר הדגיגונים. נשימתה נעתקה. הקונכיה של פסית היתה ריקה. אבוי. היכן פסית? סבא, שנכנס בינתיים לחדר הדגיגונים, החל מיד לחפש יחד עם סבתא אחר הדגיגונה החסרה. הם חיפשו מסביב לקונכיה – אין. הם חיפשו בקוניוכיות של הדגיגונים האחרים. אולי שני דגיגונים ישנים בקוננכיה אחת? לפעמים ההורים הניחו שני דגיגונים במיטה אחת כדי שישחקו זה עם זה. אך לא. הדגיגונים בחמש קונכיות האחרות ישנו שינה עמוקה וכלל לא היו ערים למתרחש סביבם. איפה הדגיגון השישי? מהיכן מגיע קול הבכי? סבתא לא ביזבזה זמן וצללה לעומק. נשימתה נעתקה. פסית, הדגיגה בעלת הפסים הוורודים, נמצאה מוטלת ליד אבן, וסנפיר הזנב שלה תפוס מתחת לאבן. המחשבה הראשונה שנחשבה בראשה של סבתא היה: חייבים מיד להזיז את האבן. אבל במחשבה שניה, האבן שימשה בסיס עליו הונחה הקונכיה של כסיף. אם יזיזו אותה ייפול כסיף לתוך הים. ובמחשבה שלישית, חייבים להוציא את פסית ומהר; היא עוד פצפונת ולא יודעת עדיין להסתדר בתוך השונית. באותו רגע ראתה אמא-דגה פינגוינון שיצא לאכול את ארוחת העשר שלו. היא בקשה ממנו להישען בזוית מסויימת על האבן כך שהאבן תתרומם טיפ-טיפונת ואז תפסה בסנפיריה את פסית ועלתה אתה לחדרה. בזהירות הניחה את פסית בתוך מיטת הפאואה שלה ובדקה שלא נגרם לה שבר בסנפיר. פסית היתה מותשת מעשרות הנסיונות שלה להשתחרר מהאבן ועכשו, כשהיא במיטתה, נרדמה מיד. סבתא וסבא נשמו לרווחה. הכל נגמר בטוב. איזו הקלה! הם התיישבו ליד מיטות הדגיגונים וחיכו שהקטנטנים יתעוררו, כדי לקחת אתם לטיול היומי. המשך יבוא.. |